|
| איפה אתם לומדים?
כמו בשאלה הראשונה באותו פס"ד רסלר ברק ביצע חפירה לעומק ולהלן התשובה המיוחלת שאתם רוצים:
בשורה ארוכה של פסיקות בית המשפט העליון מתקופת נשיאותו של מאיר שמגר, משנת 1983 עד שנת 1995, רואים אנו את השפעתם של פסקי הדין שכתב ברק על התפתחות תהליך של ליברליזציה מרחיקת לכת בעקרונות השפיטות. פסק הדין רסלר נ' שר הביטחון, הוא הדוגמא להתפתחות הנגישות אל בתי המשפט במדינת ישראל, הנחית מכה קשה על מסורת השפיטות והסיט אותה למסלול החדש. בשנת 1970 הוגשה עתירה לבג"ץ בדבר עיוות בשיקול דעתו של שר הביטחון כשהעניק פטור מגיוס לצבא לתלמידי ישיבה. בית המשפט מצא שהנושא הוא בגדר שאלה פוליטית שאינה ראויה להכרעה משפטית, ושהעותר לא הצליח להוכיח שנגרם לו נזק אישי; העתירה נדחתה. בשנת 1981 הגיש עותר אחר, עורך הדין יהודה רסלר, אותה עתירה לבית המשפט. בית המשפט קבע שאין בשאלה קריטריונים משפטיים שלפיהם יוכל בית המשפט להגיע להכרעה, וכי מדובר בסוגיה ציבורית שהטיפול בה צריך להישאר בידי גופים לא-משפטיים. גם הפעם נדחתה העתירה. בית המשפט קבע באותה עת כי לא יסכים להיגרר "לוויכוח ציבורי-פוליטי בנושא רגיש ומסעיר, שבו קיימים חילוקי דעות חריפים בציבור". חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1986, ניסה רסלר שוב; הפעם, בהרכב שופטים שכלל את השופט ברק ושופטים נוספים בעלי אהדה לעניין, קבע בית המשפט שהנושא שפיט, בעודו דוחה את העתירה לגופו של עניין.( בפסק הדין הקדיש ברק לשאלת השפיטות עשרים וחמישה עמודים, והציג בהם תפישה שהשלכותיה הרחיקו הרבה מעבר למקרה הנידון.
בנימוקיו לפסק הדין בעניין רסלר הגדיר ברק את שתי הקטגוריות הקלאסיות של השפיטות: הנורמטיבית והמוסדית. שפיטות נורמטיבית היא קיומם של קריטריונים משפטיים אותנטיים המאפשרים לבית המשפט להכריע במקרה המובא לפניו; אם אין כל בסיס משפטי להחלטה, המקרה אינו שפיט מבחינה נורמטיבית ובית המשפט אינו יכול להכריע בו. לעומת זאת, שפיטות מוסדית היא התאמתו של הנושא הנידון להכרעה משפטית; בית משפט הנדרש לטיעון זה כדי להסביר את סירובו לדון במקרה מסוים כאילו אומר שאפילו יכול היה למצוא בסיס לפסיקה, קיימת רשות שלטונית אחרת שראוי להשאיר בידיה את קבלת ההחלטה. אהרן ברק אינו מחסידיהן של שתי הקטגוריות גם יחד.
לפי תפישת עולמו של ברק לא יעלה על הדעת לקבל אי שפיטות נורמטיבית, כיוון שכאמור אין במציאות חלל ריק משפטי. החוק אומר את דברו תמיד, ומה שאינו אסור הריהו בהכרח מותר. "אין פעולות (מעשים או מחדלים) שהמשפט אינו חל עליהם. כל פעולה נתפשת בעולם המשפט. כל פעולה ניתנת 'להיכלא' במסגרת המשפט. אפילו הפעילות בעלת הגוון הפוליטי ביותר - כגון עשיית שלום או מלחמה - נבחנת באמות-מידה משפטיות".
ברם, עמדה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות את אי השפיטות המוסדית, כלומר את הרעיון שבכמה תחומים התערבותו של בית המשפט אינה נאותה משום שלעתים הפרדת רשויות מחייבת מתן קדימות לשיקול הדעת של הרשות המבצעת או לעצמאות הפרלמנטרית. אך גם בהקשר זה מסרב ברק לקבל את האפשרות שסמכות בתי המשפט תוגבל. הוא מעלה שאלה המזדקרת לעין מיד ומערערת את המושג אי שפיטות מוסדית. אם אנו מקבלים את הפילוסופיה המשפטית שאכן הכל שפיט, ואין דבר בעולם שאי אפשר לבחנו בעין משפטית, מניין ישאב בית המשפט את הסמכות לדחות מחלוקת המובאת בפניו? בדרך זו מתהפכות היוצרות: עצם סירובו של בית המשפט לשפוט נושא בעל אופי פוליטי נתפש כהכרעה פוליטית, שאינה הולמת את בית המשפט. גם כאשר מדובר במחלוקת בעלת אופי פוליטי, טוען ברק, מצוידים השופטים בכלים רבים להחלתן של אמות מידה משפטיות; למעשה, בכל פעם שבית משפט מכריז שנושא מסוים הוא פוליטי מדי ולכן אינו נאות להתערבות משפטית, הוא מניח לממשלה לפעול מחוץ לחוק.
אך על ידי ביטול כמעט מוחלט של מושג אי השפיטות המוסדית קורא ברק תיגר על התפישה המקובלת בדבר הפרדת הרשויות, המחלקת את משימות הממשל החיוניות בין שלוש זרועות השלטון - לכל אחת מהן את המשימות שנראה כי היא מוכשרת מטבעה לטפל בהן היטב. הוא סוטה מדוקטרינת ההפרדה במובנה הקלאסי - מניעת התערבותם של בתי המשפט בשאלות פוליטיות המסורות בידי זרועות השלטון הייצוגיות - ונשען על עקרון הפרדת הרשויות דווקא כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בפעילותן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.(אמנם, כך כותב ברק, הפרדת הרשויות מציבה שני סייגים למערכת המשפט, בכך שהיא מאלצת את השופט לתת תוקף למדיניות שביסודם של החוקים, וגם אוסרת על השופט להתערב בפעולות ממשלה שהן חוקיות מבחינה טכנית ונופלות "במתחם הסבירות. אולם ההפרדה הזאת אין משמעה דיקטטורה של כל רשות בתחום אחריותה. ברק דוגל במערכת יחסים המעודדים "אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגדר" אפילו המונח "הפרדת רשויות" מטעה, לדבריו, כיוון שלא קירות מפרידים בין הרשויות אלא "גשרים מאזנים ומפקחים".( מטרתו של שיווי המשקל העדין הזה איננה ממשל יעיל כשלעצמו; הסיבה הראשונה במעלה למידור הסמכויות ולריסון השררה היא דווקא השאיפה להבטיח את חירות הפרט. מאחר שהפיקוח ההדדי חיוני וזכויות האדם מונחות על כף המאזניים, חייב בית המשפט העליון, בתוקף תפקידו כשומר על שלטון החוק ומגן זכויות הפרט, ליטול חלק פעיל בבחינת פעולותיהן של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.
אהרן ברק מקצץ בעקרון השפיטות כמעט עד השורש. הוא מותיר רק שני יוצאים מן הכלל, ששניהם נוגעים לתדמיתו של בית המשפט. האחד הוא קיומם של תחומים שהחברה איננה רוצה להניח לבית המשפט לפלוש לתוכם, והיא מעדיפה להשאירם בידי מקבלי ההחלטות הפוליטיות. ברק מסכים שבמצב זה מוטב לבית המשפט לגזור על עצמו שתיקה; ואכן בכמה עתירות בעלות גוון פוליטי במיוחד, כגון עתירות הנוגעות לתהליך אוסלו, בחרו הוא ורוב השופטים להימנע מהתערבות.( במקרים כאלה צריך בית המשפט להסתפק בהקפדה על כך שצעדי הממשלה אינם מפרים חוקים מפורשים; אם הממשלה חשה מוגבלת על ידי החוק הקיים, תמיד פתוחה בפניה האפשרות לשנות את החוק. יוצא הדופן השני הוא אי שפיטות מוסדית, כאשר "אף כי המשפט ייעשה, הוא לא ייראה כנעשה", כאשר פעולת בית המשפט עצמו מערערת את אמון הציבור ברשות השופטת.( אפילו אז, מדגיש ברק, חייב בית המשפט לזכור שחובתו להגן על שלטון החוק, ולהביא בחשבון שלעתים אי התערבות תפגע באמון הציבור פגיעה קשה יותר.
אולם למעט המקרים החריגים המוזכרים, מסכם ברק ואומר, מן ההכרח להסמיך את בתי המשפט להחיל ביקורת שיפוטית על קשת רחבה ככל האפשר של נושאים כדי להבטיח שכל גוף ציבורי יפעל בהתאם לסמכויות שהעניק לו החוק. אסור להרשות לכללים מסורתיים של זכות עמידה ושפיטות לעמוד בדרכה של הביקורת השיפוטית - ואכן הם לא הורשו להפריע. בשנים האחרונות החלו הנשיא ברק ועמיתיו לחרוץ דין בעניין החלטות ממשלה ופעולות ממשלה שבעבר היו מחוץ לתחום הבחינה השיפוטית: בפסק דין רסלר נ' שר הביטחון דנו בפטור מגיוס לתלמידי ישיבה; בפסק הדין בעניין שריד נ' יושב ראש הכנסת ובמקרים מאוחרים יותר הכריעו בדבר תוקפן הפרוצדורלי של החלטות כנסת; בעניין ברזילי נ' ממשלת ישראל עסקו בסמכותו של נשיא המדינה להעניק חנינות טרום-הרשעתיות; ובמשפט ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה פסקו בשאלת תוקפם החוקי של הסכמים פוליטיים. הדין הישראלי בדבר זכות העמידה הפך, לדברי ארווין קוטלר, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת מקגיל, "לדין המקיף ביותר מבין דיניהן של כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות בעולם", ובנוסף "הלכת ה'שפיטות'... גם היא המקיפה ביותר יחסית לכל הדמוקרטיות האחרות".
ואם זה לא עוזר לכם אז מה כן יעזור!!!
|