|
| 1. ככלל, התקנת מצלמות אבטחה בבית משותף מחייבת הסכמת כל בעלי הדירות, לאו דווקא בגלל ההוצאה, אלא - קודם כל - בשל הפגיעה הצפיה בפרטיותם. ואכן נקבע, כי בילוש או התחקות אחרי אדם וכן צילומו כשהוא ברשות היחיד מהווים פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 (1) ו- (3) לחוק הגנת הפרטיות. וכן נקבע, כי בעלי הדירות אינם רשאים לשנות זכויות של עמיתיהם בבית המשותף, או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק, אלא בהסכמתם (סעיף 62 (א) לחוק המקרקעין וסעיף 12 (ב) לתקנון המצוי שבתוספת לחוק, הוא התקנון המחייב בהעדר תקנון מיוחד לבית). מנגד:
2. ההגנה על הפרטיות אינה מוחלטת. ייתכנו מקרים, שבהם תעמוד לפוגע בפרטיות אחת ההגנות שבחוק, למשל: הפגיעה נעשתה בתום לב כדי להגן על עניין אישי כשר של הפוגע (סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות). ואפשר לטעון, כי התקנת מצלמות אבטחה היא שירות המקובל על-פי הנוהג, כשמרובים מעשי אלימות וגניבות במקום, ומכאן נובע, לכאורה, שהשירות הזה כן מעוגן בחוק (סעיף 58 (א) לחוק המקרקעין: "בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחויבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג...").
3. מהמקובץ נובע, שהחלטה על התקנת מצלמות אבטחה, שלא התקבלה בהסכמה פה אחד, עשויה להיחשב כסבירה במקרים חריגים. אולם ברור שוועד הבית לבדו אינו מוסמך לכפות החלטה כזו, ספק רב אם אסיפת בעלי הדירות מוסמכת, ובכל אופן, מי שנפגע מההחלטה רשאי לפנות למפקח על רישום מקרקעין בתביעה לבטלה (ראה תיק מס' 63/05, בפני המפקחת על רישום מקרקעין בנצרת, אמיליה פרידמן ואחרים נגד אלימלך רם).
|