|
| המבקש, חרדי, עמד בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש בסמוך ל'דיזינגוף סנטר'. הדוכן ניצב בסמוך לחנות בה הוצבה תמונת פרסומת חושפנית של צעירה. בשלב מסוים הבחין המבקש כי משיב 4 מנסה לצלמו. בתגובה להתנגדות המבקש לצילום, הבטיח לו משיב 4 כי התמונות יהיו לשימוש אישי בלבד. אלא שהתמונה פורסמה במדורו של משיב 4 בעיתון 'הארץ'. תביעת המבקש לבימ'ש השלום בטענה כי פרסום הצילום פגע בפרטיותו התקבלה. בימ'ש המחוזי קיבל את הערעור על פסה'ד ומכאן הבר'ע.
בית המשפט העליון, (מפי המשנה לנשיאה ריבלין ובהסכמת השופטים גרוניס ואלון), נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
ס' 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ'א-1981 (להלן: החוק) קובע כי פגיעה בפרטיות היא הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע. בס'ק זה מצויים 3 יסודות: הסכם מפורש או משתמע; בהסכם קבועה חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; הפרת החובה. בענייננו מתקיימים כל היסודות הנ'ל כאשר חובת הסודיות שבהסכם נוגעת ל'ענייניו הפרטיים' של המבקש. החוק אינו קובע הגדרה למונח 'עניינים פרטיים' אך מכל הפרשנויות שניתנו למונח עולה כי מתקיימים יסודות הסעיף.
ס' 18(3) לחוק קובע כי תהיה זו הגנה טובה אם בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב. אלא שבמקרה זה אין 'עניין ציבורי' שמצדיק את הפרת ההבטחה ואת הפגיעה בפרטיות. גם השאלה אם היה כזב בפרסום אינה פשוטה, שכן שאלה היא אם הצילום משקף מציאות אמת או עוות הנוצר בשל התרמות של מקריות.
אלמלא ההבטחה שהופרה היתה 'גוברת ידו' של חופש הביטוי הן על הפגיעה בפרטיות והן על הפגיעה בשמו הטוב של המבקש; אין מקום להפחית מסכום הפיצוי שנפסק למבקש סך בגין 'אשם תורם' כיוון שבחר למקם את דוכנו בסמוך לתמונה, שכן 'אשם תורם' זה אינו נוגע לעניין ההסכמה שנכרתה בינו לבין משיב 4.
|