|
| שלום רב,
מסתבר שבשנים האחרונות, התופעה של ילדים בגירים
שנשארים, לעיתים שנים ולעיתים אף לאחר נישואיהם, להתגורר בבית ההורים, הולכת
ומתרחבת.
אם פעם, השאיפה היתה "לצאת לעצמאות" כמה
שיותר מהר, הרי שכיום, בין השאר עקב חוסר היכולת של צעירים רבים, לרכוש לעצמם
דירה ומחירי השכירות הגבוהים מאוד, נאלצים / מעדיפים הצעירים להשאר לגור בבית
ההורים, כדי לחסוך אלפי שקלים בהוצאותיהם.
למרבה הצער אך כצפוי, מגורים משותפים אלה יוצרים קושי לשני הדורות – ההורים, שמוצאים עצמם חולקים את דירתם עם ילדיהם הבגירים, לעיתים
עם בני זוגם ולא פעם אף עם נכדיהם, נושאים בהוצאות הכבדות של 2 משפחות, בשלב
בחייהם בו חשבו שכבר יוכלו "לנוח" וליהנות מעמל כפיהם וחסכונותיהם ;
והילדים – שנשארים תחת כנפיהם של ההורים, "בעלי המאה והדיעה", מתמודדים
עם תגובת ההורים על חוסר יכולתם / חוסר רצונם "לצאת לעצמאות", כפופים
להחלטות ורצונות "השליט" במקום. קשיים אלה, באים לידי ביטוי במתחים רבים ומריבות, אשר פוגעים
באיכות החיים הן של ההורים והן של הילדים.
במצבים אלה, מבחינה משפטית, זכותם של ההורים, בעלי
הנכס, היא על העליונה וגם אם, אילו בחנו את הדברים לעומק, היינו סוברים שהם אלה
שמתנהגים "באופן לא ראוי", עדיין – זכותם לדרוש שהילדים (בגירים, בשנות
העשרים והלאה), יעזבו את ביתם ויפסיקו להתגורר איתם, הן מכוח זכותם הקניינית,
כבעלי הנכס והן מכוח העובדה שחובתם לדאוג לילדיהם, הסתיימה בהגיעם לבגרות.
כדי לממש זכות זו, אם הילדים מסרבים להתפנות, זכותם
לפנות לרשויות החוק והאכיפה – להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת, צו פינוי וכד'.
בברכה,
 מיקי חשמונאי, עו"ד ומגשרת
מנהלת פורום דיני משפחה
מת"מ - 'בית טופז' קומה 5
רח' נחום חת 5, חיפה
טל': 04-8517771; מייל: law@m-law.co.il
|