קיימת מוסכמה חברתית לפיה: הציבור שונא בנקים.מחקרי דעת קהל מוכיחים פעם אחר פעם, כי אחוז ניכר באוכלוסיה הבוגרת שונא בנקים.
האם השורשים לשנאה זו סוציולוגיים ? פערי מעמדות בין מרבית הציבור שיכול רק לדמיין את העושר המופלג המצוי בידי הבנקים ? האם מדובר בגלגול היסטורי של פער מעמדות ?
יתכן, אך סבורני כי הסיבה המרכזית נעוצה בכוחניות של הבנקים.
אין בידי נתונים סטטיסטיים אודות מספר המבוגרים באוכלוסיה, שחווה מהבנק יחס מתנשא או אף משפיל, מנוכר , קר ובלתי קשוב לצרכים האישיים, בבחינת "מי שמציע לך מטריה בקיץ ולוקח לך אותה בחורף".
עם זאת, מניסיוני כעו"ד העוסק בתחום זה למעלה משלושה עשורים, ומניסיון חייהם של האלפים להם סייעתי בשנים אלו, נראה לי כי כל אחד מאיתנו – אם לא חווה זאת אישית – הוא מכיר לפחות אחד, שניים, שלושה או יותר אנשים שחוו על בשרם את כוחניותו של הבנק, את שרירות ליבו בשעת הצורך, את העדר הסנטימנטים בעת משבר לעשרות שנים של היותם לקוח טוב בעבר, את הדרישות המופרזות בהסדרים כספיים מבלי להתחשב בעובדה שללקוח אין יכולת אמיתית לעמוד בהן. בתמצית: את חוסר האנושיות שבו. סיפורים עצובים אלו מתפרסמים ברבים, ושיעורם הינו ללא יחס מול סיפור על בנקאי "צדיק" שגילה הבנה לצרכי לקוחו.
מניסיון בנקאי עשיר ורב שנים אני יכול להעיד, כי בעבר שרירות וגבהות ליבו של הבנקאי הייתה גבוהה עוד יותר מהיום.
פסיקה בנקאית ענפה , חוקים, תקנות וכללים משפטיים שנפסקו וחוקקו בשנים האחרונות, מגדירים בצורה הדוקה יותר מבעבר את חובות הבנק ללקוחותיו, ובכך הם מצמצמים בהכרח את התופעות של שרירות לב.
אם בעבר הבנק עשה כמעט כל מה שרצה מול הלקוח (ואזכיר לכם נשכחות – בתקופת טרום התיקון לחוק הערבות – היו מקרים בהם הבנקים היו תובעים את הערבים, אך נמנעים מלעשות זאת מול החייב העיקרי – הלקוח שרצו ביקרו). כיום יועציו המשפטיים מסננים רצונותיו תחת המסננת המשפטית של "תום לב", חובת הזהירות, "חובת הנאמנות" , "טובת הלקוח", ושרירות הלב מצטמצמת.
שורש השנאה לבנקים נובע אפוא, לטעמי, מתחושת האטימות שיש לבנק לצרכי הלקוח הקטן, ולא דווקא מחמת עושרו של הבנק.
כל בר דעת יודע שההתנהגות המתוארת לעיל אינה תמיד נכונה. בהחלט ישנם מקרים בהם הבנק בא כלפי הלקוח, ומהווה את המשענת הרצויה לה הלקוח זקוק בעת צרה. כעו"ד שייצג בעבר בנק, והמתמודד זה שנים מול בנקים, אף אני יכול להעיד על בנקאים "אנושיים", שבהחלט קשובים לצרכי לקוחותיהם.
ברם, התחושה הינה שאלו מקרים ספורים, מעטים מידי. מנת חלקם של בודדים שנשאו חן בעיני השררה הבנקאית.
כל אחד רוצה להיות אהוב. גם בנק. זה חלק מהאגו של ראשיו, זה חלק מהמוניטין, וזה כמובן טוב לעסקים.
לו לדעתי שומעים היו הבנקים, היו מפסיקים מסעי פרסומות סתמיות ונלעגות, שאינן משפיעות על אף אחד, וממש לא גורמות להם להתחבב על הציבור, ותחת זאת, הייתי מציע לבנקים לעשות שניים אלו:
א. שיעבירו את כח האדם שברשותם בקורסי העשרה יעילים יותר המפנימים את חובת הבנקאי לפעול לטובת הלקוח, ושינהלו מעקב אחר הטמעת חובה זו ע"י עובדי הבנק.
ב. שיפנו את תקציב הפרסומת לקרנות כספיות לעת צרה, מהן יוכלו לסייע – בקריטריונים ברורים וקבועים - ללקוחות הנקלעים למשבר.
בביצוע דברים אלו, הבנקים יתרמו תרומה מהותית לא רק לתדמיתם הציבורית, כי אם לחברה כולה – שבסופו של דבר- אותה הם צריכים לשרת.
לציבור הרחב אציע – נפגעתם מהתנהגות הבנק ? אתם חשים שהבנק פגע בכם ? – שנאה זה לא פיתרון אמיתי, ובוודאי שאין בימינו עוד מקום לתחושה "מי יכול להילחם בבנקים ?" ! פנו לעו"ד המתמחה בבנקאות, ספרו את סיפורכם, ותנו לו להילחם בשבילכם.
אין בתוכן דלעיל משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי; כמו כן התוכן דלעיל אינו
מתיימר להיות מדויק ו'/או מקיף ו/או עדכני, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל
דעת עצמו בלבד.