בית המשפט לתביעות קטנות הוקם בכדי לאפשר לאזרח מן השורה לנהל באופן עצמאי הליך יעיל,מהיר, לא יקר, ובעיקר ידידותי למשתמש, בסכומי כסף שאינם עולים על הסכום של 33,800 ₪ (נכון ליום קריאת שורות אלו). מדובר במוסד הקרוי "בית המשפט של העם", אשר אילולא היה קיים, האזרח מן השורה לא יכול היה לנהל בדרך זמינה ומהירה תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, שאילו היו נדונים בתביעה רגילה, באמצעות ייצוג משפטי, היו לוקחים פי 3-4 מהזמן הממוצע של ניהול תביעה קטנה, ובכך, אזרחים רבים היו מוותרים על התביעה רק בשל היעדר עלות-תועלת הכוללת בין היתר עלויות משפטיות כבדות והמתנה ארוכה לדיונים.
מאחר וברגיל בעלי הדין בהליך של תביעות קטנות מייצגים את עצמם, למעט מקרים חריגים הקבועים בחוק, נקודת המוצא הבסיסית היא שבית המשפט לתביעות קטנות יאפשר לקיים דיון קצר ולא מורכב בשאלות משפטיות שאינן מורכבות, אשר אינן משלבות ניהול הליך הוכחות ארוך ומורכב, כאשר בדרך כלל יקיים ברגיל דיון אחד או שניים, לכל היותר. כל מי שניהל אי פעם בחייו תביעה קטנה יודע ומכיר היטב את הפרקטיקה הנהוגה בתיקים מסוג אלו: בדרך כלל נקבעים כ-15 עד 20 דיונים בתביעות קטנות באותו היום לשופט פלוני, במסלול של "סרט נע", ולכל דיון שכזה מוקצב בממוצע 10 עד 20 דקות לשמיעתו. לאחר שמיעה קצרה של טענות הצדדים ובדרך כלל עד כ-7 ימים לאחר מועד הדיון, יינתן על ידי השופט פסק דין מנומק באופן תמציתי, אשר עליו אין זכות ערעור אוטומטית אלא אך ורק זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.
וסיפור שהיה כך היה: אדם פלוני הוציא את דיבתו של אוהד, באופן אשר כינה אותה "גנב" לעיני מספר אנשים, וזאת לטענתו של אוהד ללא כל בסיס. בכך נרמס כבודו של אוהד. לאחר לבטים רבים, החליט אוהד לממש את זכותו כאזרח ולהגיש תביעה ל"בית המשפט של העם", הלא הוא בית המשפט לתביעות קטנות, הכין תביעה, אותה העריך בסכום צנוע של 20,000 ₪ בהסתמך על כך שביכולתו לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, שילם אגרה בגובה 1% מסכום התביעה והמתין בסבלנות לדיון שנקבע כשבעה חודשים לאחר הגשת התביעה. כעבור זמן מה הגיש אותו פלוני כתב הגנה ובו דחה מכל ומכל את טענותיו של אוהד, בין היתר "הרעיף" עליו מחמאות, טען שהוא חסר תום לב, ובכלל, אוהד הוא זה שהוציא את דיבתו של פלוני ולכן החליט פלוני להגיש תביעה שכנגד על אותו הסכום בדיוק. אוהד, מנגד, חיכה במתח ובסבלנות רבה לדיון שנקבע על מנת להוכיח לשופט כי הצדק עמו, וכי אותו פלוני הוא זה שהוציא את דיבתו, ולא להפך.
שבעה חודשים חלפו עברו להם, והצדדים התייצבו לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות. אוהד הביא שלושה עדים לדיון, ואותו פלוני הביא שני עדים. אולם, בפתח הדיון קרה דבר שאוהד לא ציפה לו: "קראתי את התיק. אני נאלץ להעביר את התביעה לבית משפט השלום שם תוכלו להיות מיוצגים על ידי עורכי דין, אני לא סבור שהתביעה הזו מתאימה להתברר כתביעה קטנה", כך אמר השופט בפתח הדברים, עוד לפני שאוהד הספיק להוציא מילה מפיו. אהוד הוכה תדהמה ושאל את כבודו "אבל מדוע כבוד השופט, תביעה קטנה יכולה להתברר עד סכום של 33,800 ₪ ואני הגשתי תביעה על סך של 20,000 ₪". השופט לא התבלבל, והשיב לאוהד: "נכון, אך זה לא רלבנטי, יש לי סמכות להעביר תביעה קטנה לבית משפט שלום לפי סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט, אם אני סבור שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים לשמוע ולברר את התובענה, וכך אני קובע". אוהד המשיך להתעקש והסב את תשומת לבו של כבוד השופט לכך שרק לפני מספר חודשים נתן אותו השופט פסק דין בעילה שנסובה על לשון הרע. "מדוע התיק שלי לא מתאים והתיק האחר כן מתאים", שאל. גם הפעם כבוד השופט לא התבלבל והשיב "יש שוני רב. ניהול התיק שלך מצריך בירור עובדתי מעמיק, גם של התביעה שהגשת וגם של התביעה שכנגד. מלבדך ומלבד פלוני, יש פה לפחות חמש עדים שצריך לשמוע ואין אפשרות לבצע זאת במסגרת של הליך תביעה קטנה", ובכך סתם את הגולל על תקוותיו של אוהד.
התביעה הועברה לבית המשפט שלום, אוהד נאלץ לשלם תוספת אגרה, להמתין כשישה חודשים נוספים לדיון המקדמי שנקבע, לשכור שירותיו של עורך דין, לשלם שכר טרחה ובין היתר לתקן את כתב התביעה שהגיש במטרה להתאים אותו להליך החדש, כולל חתימה על תצהיר בפני עורך דין וגילוי כל המסמכים המצויים שברשותו, והכל עבור תביעה בסכום של 20,000 ₪, אותה ביקש בסך הכול לנהל כתביעה קטנה ובאופן עצמאי.
המקרה שתואר לעיל הוא לא חריג והוא מתרחש מדי יום ביומו בבתי המשפט לתביעות הקטנות בכל רחבי הארץ. אז מתי בעצם ובאילו נסיבות בית המשפט מחליט שהוא לא מוכן לדון בתביעה הקטנה שהגשתם, ויכפה עליכם לנהל את תביעתם כתביעה "רגילה" בבית משפט השלום, על כל הכרוך בכך.
יש לזכור שסעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כך:
"בית המשפט רשאי לא לדון בתביעה או בתביעה - שכנגד ולהעבירן לבית משפט שלום, אם ראה שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים להן, או אם ראה שהתביעה הוגשה בידי תובע שכבר הגיש באותה שנה באותו בית משפט יותר מחמש תביעות."
בתי המשפט אשר החליטו להעביר תביעה קטנה למסלול של תביעה "רגילה" עשו זאת, בין השאר, לאחר שבדקו אלו: מורכבות העובדות, מספר העדים שיש לשמוע, אילו סוג ראיות מצויות בידי כל צד (הקלטות, סרטים וכו'), מספר בעלי הדין (האם למשל הוגשה הודעת צד ג'), האם מצויות חוות דעת מומחה על ידי מי מהצדדים, האם החוק העומד מאחורי הגשת התביעה הוא חוק מורכב שאין עליו הלכה ברורה, האם בירור התביעה במסלול של תביעה קטנה יגרום עיוות דין לצדדים, האם הצדדים מתכוונים לחקור חקירות נגדיות של העדים, ועוד.
על אף זאת, בפסיקת בית המשפט העליון, כבר נפסק כי את הסמכות להעביר את התביעה הקטנה למסלול רגיל יש לעשות בזהירות מרבית ויש לפרש פרשנות מצמצמת וזאת על רקע מאפייניו הייחודים של ההליך והתכלית לשמה הוא נועד, עליה עמדנו בפתח דברינו.
ומן הכלל אל הפרט. אז באילו מקרים בדרך כלל בית המשפט ימנע מאדם לנהל את תביעתו כתביעה קטנה ויאלץ אותו לנהל אותה כתביעה רגילה?
הדוגמא הפופולרית ביותר היא תביעת נזק גוף המבוססת על טענת נכות. בתביעה כזו, בדרך כלל, ייטה בית המשפט לא לדון בתביעה הקטנה לאור מספר סיבות: ראשית, הצורך לדון באחריות הנתבעת ולקבוע האם בכלל יש לה חבות. שנית, הצורך לאמוד את היקף הנזק. שלישית, הצורך במינוי מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט שייקבע את שיעור הנכות של התובע. אמת, בתביעות נזקי גוף המבוססות על עילה של כאב וסבל בלבד, ללא טענת נכות, בית המשפט יהיה יותר גמיש ובדרך כלל יסכים לדון בתביעה כתביעה קטנה, אך גם לא תמיד, וכל מקרה לגופו.
דוגמא פופולרית נוספת היא תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. לא רבים יודעים, שבפסק הדין בעניין רע"א 8144/04 (בודקר נ' בשקירוב) נקבע כי הליך שמהותו לשון הרע אינו תואם ניהול הליך של תביעה קטנה, אשר מעיקרו לא כפוף לסדרי הדין והראיות. נכון הדבר שבמסגרת פסקי דין של תביעות קטנות ניתן למצוא לא מעט כאלו העוסקים בלשון הרע ובהוצאת דיבה, אך מנגד, קיימים גם שופטים רבים אשר אינם מסכימים לדון בתביעה קטנה אשר מאחוריה עומדת עילת לשון הרע, וזאת לאור מורכבותו של החוק, ההגנות הרבות הקיימות בו, והצורך בשמיעת עדים רבים ברוב המקרים.
דוגמא שלישית היא תביעות המבוססות על טענות זיוף ומרמה נגד בנקים או נגד נתבעים אשר נטען כי הם זייפו חתימה או רימו. גם בתביעות כאלו, הדורשות מינוי גרפולוג מומחה ואובייקטיבי מטעם בית המשפט, בדרך כלל יסרב בית המשפט לתביעות קטנות לדון בן ויעביר אותן לבית משפט השלום.
דוגמא אחרת למקרה שבו בית המשפט לתביעות קטנות סירב לדון בתביעה קטנה כקטנה, הינו מקרה שבו החוק שעליו התבססה התביעה הינו חוק מורכב יחסית, ונדון במקרה שהוגשה תביעה שעסקה בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. באותו המקרה אישר בית המשפט את טענת הנתבעת כי התיק מחייב בירור מעמיק של עובדות וטענות משפטיות, אשר ראוי כי במסגרתו שני הצדדים יוכלו להיות מיוצגים על ידי עורך דין ולטעון את טענותיהם באופן מפורט. המקרה הינו דוגמא מובהקת לכך שלפעמים חוסר הידע המשפטי של האזרח הפשוט יכול להיות לו לרועץ, שעה שהוא מבקש להגיש תביעה ולהתבסס על חוק אשר דורש הבנה וידע משפטי מעמיק.
דוגמא נוספת ואחרונה עשויה להיות סכסוך מסחרי או עסקי בין בעלי הדין. באחד המקרים שהגיעו לבית המשפט לתביעות קטנות המחלוקת בין התובע לנתבע נגעה להשכרתו של נכס מסחרי, שאינו משמש למגורים, בגין תקופת שכירות ממושכת. בהחלטתו להעביר את התביעה למסלול רגיל קבע השופט כי מדובר בסכסוך עסקי פר אקסלנס, הנוגע להשכרת נכס מסחרי, והמבוסס על חוות דעת חשבונאית, ולכן הוא אינו מתאים להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות, כאשר לקביעתו של השופט תביעות קטנות אמורות לדון בעיקר בסכסוכים פרטיים או צרכניים גרידא.
קיימות כמובן דוגמאות רבות ונוספות שלא נצליח לעמוד עליו במסגרת מצומצמת זו, אך לסיום, כדאי לזכור
שלא תמיד סכום התביעה הוא הקובע, אלא מהות התיק ויתר הנסיבות והמבחנים הרלבנטיים שעליהם עמדנו בקצרה בשורות אלו.
תמיד כדאי ומומלץ לבחון טרם הגשת התביעה הקטנה, לאור המבחנים שעליהם עמדנו, האם קיים סיכוי סביר שבית המשפט לא יסכים לדון בתביעה קטנה ויעביר אותה למסלול רגיל, שהרי במקרה ויבחר לעשות כן, בסופו של דבר הפסיד התובע לפחות פרק זמן של 6-8 חודשים בה המתין לתביעתו, ובכך הקצר הפוך לארוך...