האם ניתן להעלות בבית המשפט טענות בנושא ארנונה אשר מקומן בהשגה ובערר?

הדיון בשומת הארנונה עשוי להתפצל - ולהתפרס על פני ערכאות שונות

הדיון בשומת הארנונה יכול להתנהל במספר ערכאות – בהתאם לסוג הטענה המועלית, ובהתאם לגורם אשר מעלה אותה. 

שומת ארנונה יכולה להידון הן בוועדות הערר לענייני ארנונה, הן בבתי משפט השלום, והן בבית המשפט המחוזי – הכל תלוי בסוג הטענה המועלית – ובמי שיוזם את ההליך המשפטי; 

כך לדוגמא, מקום בו נישום מבקש לתקוף באופן ישיר את החלטת מנהל הארנונה – הדרך הנכונה הינה הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. מאידך – ככל שהנישום שילם חוב ארנונה אשר עליו הוא חולק, וכעת מבקש הוא שיושב לו הסכום ביתר ששילם – דרך המלך הינה תביעת השבה לבית משפט השלום; 

אך אם ציבור תושבי רשות מקומית מבקש להגיש תובענה יצוגית להשבת סכומים ביתר אשר גבתה הרשות המקומית – המקום לעשות כן הוא בבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת תובענה מנהלית יצוגית.

ועדת ערר vs בית המשפט?

אחת השאלות אשר נדונות לא אחת בבתי המשפט קשורה לשאלת סמכותו של בית המשפט (בין אם זהו בית המשפט לעניינים מנהליים ובין אם זהו בית המשפט האזרחי – שלום או מחוזי) –לעומת סמכותו של מנהל הארנונה. 

למנהל הארנונה סמכות מצומצמת לדון בשאלות בעלות אופי טכני בלבד, וזאת מכוח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"); 

על פי חוק זה, ככל שההשגה שמגיש נישום הארנונה אינה מתקבלת, עליו לפנות לוועדת הערר לענייני ארנונה, ואם זו אינה שועה לטענותיו, עליו לפנות בערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים: 

כאמור, הדין מצמצם את העילות אשר בשלן ניתן לפנות בהשגה למנהל הארנונה, לאותן עילות מצומצמות המנויות בחוק הערר:

3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)  הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)  נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)  הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)  היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

ברם - ככל שנישום מבקש להשיג על חיוב הארנונה שחויב בו, הוא אינו מסתפק אך ורק בטענות הטכניות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, ולרוב טענותיו הן מכלול של טענות טכניות וטענות משפטיות מהותיות; לא אחת נישומים מבקשים מבית המשפט לדון בטענות אשר מצויות בסמכותו של מנהל הארנונה, הן משום שאיחרו את המועד להגשת השגה, והן משום שטענתם משלבת טענה טכנית וטענות מהותיות, ואינה מצטמצמת לטענה הטכנית גרידא. 

סמכות מקבילה? ברשות בית המשפט

נפסק כי ניתן להעלות טענות אשר הנן בסמכותו של מנהל הארנונה, ברשות בית המשפט, אשר יעתר לבקשה במקרים המתאימים (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל). 

עם זאת, ככל שעסקינן בטענת נישום (לפי סעיף 3(א)(4) לחוק הערר) – אשר חוב הארנונה מיוחס לו מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, כי אינו בעל שליטה בחברה ועל כן אין חייב אותו באופן אישי – כאן בתי המשפט נוהגים ביד קמוצה, ואינם מאפשרים לרוב לנישומים להעלות טענות בעניין זה בבית המשפט, ככל שהחמיצו המה את המועד להעלאת טענה מסוג זה בפני מנהל הארנונה. 

כך לדוגמא, הן בעניין תאק (הרצ') 18261-11-09 עירית כפר סבא נ' "אמינות -מעליות" בע"מ, פורסם בנבו (2010), והן בעניין תט (ראשל"צ) 28511-02-12 ארז בוגנים נ' עירית ראשון לציון, פורסם בנבו (2013)- שם נתבעו בעלי שליטה בחברות לשלם את חובות הארנונה של החברה באופן אישי, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – נדחתה בקשת הנישומים/נתבעים להתגונן בטענה כי אינם בעלי שליטה בחברה, ובית המשפט קבע כי "עבר זמנו – בטל קורבנו" – ומשלא הועלתה טענה זו בזמן אמת בפני מנהל הארנונה – אין להעלותה כעת בהליך משפטי.

יש מקום לאפשר העלאת טענת "אינני בעל שליטה" בבית המשפט

אנו סבורים כי על בתי המשפט לילך לקראת הנישומים, הנתבעים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – ולאפשר להם להעלות טענה כי אינם בעלי שליטה בחברה, גם אם החמיצו את המועד להעלות טענה זו בפני מנהל הארנונה, ויוסבר: הטענות אשר מעלה נישום ארנונה – כשהוא מתגונן מפני תביעת הרשות המקומית לתשלום חוב של החברה בה היה בעל שליטה, הינן טענות מגוונות בקשת רחבה של נושאים: הנישום יטען כי אינו בעל שליטה בחברה, כי לא הבריח את נכסי החברה, כי לחברה לא היו נכסים, כי החוב שולם בחלקו, כי לא ניתן לגבות ארנונה בחלוף תקופת ההתיישנות, ועד כהנה וכהנה טענות - כל הטענות הינן מקשה אחת, איברים שונים של אורגן אחד, קשורות, הדוקות ושלובות זו בזו – אין זה הגיוני להפריד באופן מלאכותי את הטענות ולמקם כל טענה –בנפרד – בערכאה שיפוטית אחרת; 

לבית המשפט, בעניין זה, הכלים לילך לקראת הנישום – הן מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט – המקנה לבית המשפט לדון בסמכות נגררת בעניין שאינו בסמכותו – אך קשור בקשר הדוק וישיר לעניין אשר נדון בפניו, ואשר הינו בסמכותו, והן מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט, אשר מקנה לבית המשפט סמכות טבועה לנהל את המשפט לפי ראות עיניו במטרה לעשות צדק וליעל את הדיון. 

מן הראוי שבית המשפט יאפשר לנישום להעלות את טענותיו כמכלול, גם אם אחת מטענותיו היא כזו אשר דינה היה להידון בפני מנהל הארנונה, וזאת משום שלעיתים – השלם גדול מסך חלקיו – ומכלול הטענות בשלמותו – קוהרנטי יותר מאשר פיזור כל טענה – לערכאה משפטית מתאימה.