עוגמת הנפש ועליבות הפיצוי: על נזק נפשי

הדין מכיר בזכותו של מי שנפגע עקב אירוע נזיקי (תאונת דרכים, רשלנות רפואית, תקיפה וכדומה) לקבל פיצוי מהמזיק. עוד הדין מבהיר כי המונח "נזק" אינו מתמצה רק בפגיעת הגוף שנגרמת לנפגע עקב האירוע. "נזק" כולל גם את הטראומה הנפשית שלפעמים מתלווה לפגיעה הפיזית, והניסיון מלמד שלעתים טראומה שכזו עלולה להותיר בנפשו של הנפגע צלקות של ממש.

כל זאת ודאי נכון באשר לניזוק הישיר – מי שכלפיו נעשתה העוולה הנזיקית. אך לעתים מעגל הנפגעים עקב אירוע נזיקי מתרחב. לפעמים אירוע חמור מסב פגיעה נפשית קשה לא רק לניזוק הישיר. פסקי דין לא מעטים מספרים סיפורים מצמררים של הורים שראו את ילדיהם גוססים למול עיניהם בעקבות תאונות דרכים ואירועי קשים אחרים, ושכתוצאה מכך חוו פגיעות נפשיות חמורות. 

בסיטואציות כאלה בית המשפט מחלק את הנפגעים לשני סוגים: הילדים עצמם מוגדרים כניזוקים ממעגל הסיכון הראשוני, שהרי להם נגרם הנזק הראשוני והעיקרי, וההורים, שעברו  טראומה נפשית כתוצאה מצפייתם בייסורי ילדיהם, מוגדרים כניזוקים ממעגל הסיכון המשני. 

האם חובה לפצות נפגע ממעגל הסיכון המשני?

במשך שנים רבות הפסיקה בעולם ובישראל לא הייתה נכונה להכיר בחובת המזיק לפצות גם את אותם נפגעי משנה. עם כל הצער שבדבר, ולעתים המקרים שבתי המשפט נדרשים אליהם בהקשר של ראש נזק זה אמנם קשים מנשוא, השופטים ראו בפסיקת פיצויים לנפגעים כה "רחוקים" הרחבה קיצונית ומתיחה יתר על המידה של דיני הנזיקין. כדברי השופט אגרנט בפסק דין משנות ה-50, "בתי-המשפט באנגליה לא הרחיקו לכת... עד כדי לקבוע כי השמיעה על-ידי אדם לאחר מעשה, מפי אחר, על האסון שאונה לשאר בשרו ושמקורו ברשלנות הנתבע, תוכל לשמש עילה לפיצוי בנזיקים".

אלא שבשנת 1987 חל שינוי בהשקפה מצמצמת זו, בפרשה מכוננת בעניין אלסוחה. באותו פסק דין נקבע כי במקרים מסוימים ראוי לגייס את משפט הנזיקין ולהטיל על המזיק (נהג רכב, רופא או שוטר שהתרשל, רשות מקומית וכיוצא באלה) אחריות לפיצוי הניזוק ממעגל הסיכון המשני. השופטים הציעו ארבעה מבחנים להכרה בחובת הפיצוי במקרים מסוג זה: 

• הזכות לפיצויים תקום רק לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה; 
• הזכות לפיצויים תקום רק אם הקרובים התרשמו מהאירוע הקשה באופן בלתי אמצעי, בראייה או בשמיעה (תוך סייג שבנסיבות מסוימות תתאפשר סטייה ממבחן זה);
• הזכות תקום רק אם הייתה קרבה במקום ובזמן בין האירוע הטרגי לזעזוע הנפשי שחווה הקרוב; 
• הזכות תקום רק במקרים שבהם נגרם לנפגע המשני נזק נפשי חמור במיוחד, כגון מחלת נפש של ממש או הפרעה נפשית חמורה (נוירוזיס). 

המבחן האחרון, הנוגע לחומרת הנזק הנדרשת לצורכי הכרה בחובת הפיצוי, יצר קשיים משמעותיים בתביעות שבאו בעקבות פסק דין אלסוחה, ובמקרים לא מעטים נדחו תביעות צודקות ביותר כאשר לא עלה בידי הנפגעים להוכיח נזקים נפשיים ברמת החומרה הנדרשת.

פרשה שנדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ממחישה את הקשיים והאתגרים האצורים בתביעות לפיצויים מסוג זה. אותו פסק דין עסק במקרה מזעזע של אישה צעירה שבנה בן ה-5 נלכד בין דלתות אוטובוס, נגרר ונמחץ למוות מול עיניה. האם התמוטטה וחוותה טראומה נפשית קשה ביותר. לימים היא הגישה תביעה לבית משפט השלום נגד חברת הביטוח של האוטובוס בדרישה לפצותה בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לה. בית המשפט מינה מומחה לפסיכיאטריה לשם בחינת נזקיה, וזה העריך את נכותה בשיעור של 9% לצמיתות. עוד המומחה קבע שנכות נפשית זו מתווספת לנכות קודמת (בשיעור של 8% לצמיתות) שקיבלה בעקבות תאונה קודמת.

אלא שבית משפט השלום דחה את התביעה. לגישתו, בהתאם לפסיקה שהצגנו לעיל הנזק הנפשי של האישה לא היה חמור דיו, ולכן לא הצדיק הטלה של חובת פיצוי על חברת הביטוח. 

האישה ערערה על פסק הדין, אך גם הערעור נדחה. גם שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבעו כי בהתאם לפסיקה המנחה הנזק שנגרם לאישה –  כאמור, נכות נפשית צמיתה בשיעור של 9% – אינו מצדיק, בגלל חומרתו הפחותה, הטלה של חובת הפיצוי על המזיק. 

האישה ביקשה לחבר בתביעה בין שתי הנכויות הנפשיות שנקבעו לה על-ידי מומחה בית המשפט, כך שנכותה הקודמת תתווסף לזו שנגרמה לה באירוע הנזיקי האחרון (9%+8% = 17%), ובתוך כך ניסתה להיכנס בשער הלכת אלסוחה ולקבל פיצוי.

אלא שבית המשפט המחוזי דחה ניסיון זה. כאמור בפסק הדין, "לו היה ניתן להכיר בנכותה של המערערת ככזו העונה על תנאי הסף שבהלכת אלסוחה, אכן היה מקום, בעת הערכת הנזק, ליתן את הדעת גם לנכות הקודמת, שהרי תגובתו של מי שיש לו נכות נפשית קודמת, בהכרח קשה יותר מתגובתו של אדם שהיה בריא קודם... אלא שטרם ההתחשבות בנכות הקודמת, יש לחצות את משוכת התנאי הרביעי, שאם לא כן עלולה להיווצר תוצאה אבסורדית, המפלה את מצבו של נפגע שהיה קודם לכן בריא, לעומת מצבו של נפגע שסבל ממחלת נפש עוד קודם לאירוע."

שלא כדעת שופטי בית המשפט המחוזי בפסק דין זה, איננו סבורים שבהתחשב במטרות דיני הנזיקין נכון וראוי להתעלם מנכויות העבר של הנפגע ולנתק בין המזיק לבין אחריותו להחמרה בנזקי הנפגע; החמרה שחלה בגלל צירוף הנזק החדש לקודם.

לטעמנו, ה"אפליה" שבית המשפט המחוזי הביע חשש מפניה אינה מדאיגה, ומכל מקום, הבחנה שכזו בין קבוצות נפגעים בהחלט יכולה להיות מוצדקת בנסיבות חריגות וקשות, וסיפור האישה בוודאי בא בגדר המקרים הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ע"א (מחוזי – ת"א) 4684-06-13 א.מ. נ' ארוילי ואח' (ניתן ביום 14.10.14)