בית המשפט: "מכולה סתם" = מכולה 40 רגל

בהיעדר סעיף מפורש בכתב, בחן בית המשפט את התנהגות הצדדים בפועל וקיבל את הפרשנות של היצרן הטורקי, ולכן דחה את תביעת המפיץ. 

העובדות וטענות הצדדים:

יבואן של תנורי בישול ואפיה מטורקיה לארץ התקשר עם יצרן טורקי בחוזה הפצה, אשר הקנה למפיץ את הזכות להפיץ באופן בלעדי תנורים מתוצרת היצרן הטורקי בארץ, ברצועת עזה ובשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, ובלבד שיזמין מהיצרן שלושים מכולות לכל הפחות מדי שנה. 

המפיץ טען שהיצרן הטורקי הפר את סעיף הבלעדיות בחוזה ההפצה וסיפק מוצרים למשווקים נוספים בארץ. היצרן טען שלא החל למכור את המוצרים למשווקים אחרים אלא לאחר שהמפיץ לא עמד בתנאי הכמות ההזמנה המינימאלית שהתחייב לה, בנוסף לכך היצרן טען שהמפיץ התחיל לייבא תנורים מיצרן טורקי אחר ובכך כמות המוצרים שהוזמנה על ידו הלכה ופחתה. 

בין הצדדים התגלעה מחלוקה ביחס לשאלה מהי הכמות המינימאלית שסוכמה. החוזה נקב במילים "30 מכולות בשנה", ובעוד היצרן הטורקי טען כי הכוונה למכולה בגודל 40 רגל, המפיץ הישראלי טען כי הכוונה הייתה למכולה בגודל 20 רגל. גם אם בפועל ייבא המפיץ במכולות 40 רגל, נטען כי הדבר נעשה משיקולי עלות אך לא מכוח התחייבות חוזית. 

דיון והחלטה:

כאמור, השאלה שנדונה בפסק הדין הייתה - מהי הכמות המינימאלית שהוגדרה לפי חוזה ההפצה שנחתם בין המפיץ ליצרן הטורקי? 

בהיעדר הגדרה מפורשת של גודל המכולה בחוזה, בית המשפט בחן את התנהגות הצדדים בפועל, כאשר הוכח שהיבוא היה במכולות 40 רגל. 

בית המשפט דחה את טענת המפיץ כי כאשר יש יותר מפירוש סביר אחד ללשון חוזה, יש לבכר את הפירוש שלרעת מנסח החוזה. לשיטתו, הואיל ואת חוזה ההפצה ניסח היצרן הטורקי, יש לדחות את הפירוש שלפיו הוסכם כי גודל המכולות שבהן ישונעו התנורים יהיה 40 רגל. 

בית המשפט בחר להסתמך על סעיף 26 לחוק החוזים: 

"..פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים.'' 

לאור זאת, קבע בית המשפט כי הנוהג בין הצדדים היה לשנע במכולות 40 רגל, ולכן זהו גם הסיכום החוזי. 

בית המשפט הוסיף שאעפ"י שהיצרן היה ער להפרה, הוא לא נחפז להפקיע את הבלעדיות מן המפיץ, לא מסר למפיץ בכתב שעליו לתקן את ההפרה של תנאי הכמות המינימאלית, ולא נתן לו את האפשרות לתקן את ההפרה דנן. משלא עשה כן, נקבע כי גם היצרן נהג בחוסר תום לב בקיום החוזה. 

עם זאת, נוכח העובדה שהמפיץ לא עמד במכסה המינימאלית בשנה הראשונה ולכן הפר את החוזה, התביעה נדחתה מבלי לפסוק הוצאות לטובת החברה הטורקית. 

[ת"א (מחוזי ת"א) 13842-11-10 שאוב לורנץ בע"מ ואח' נ' Fer Ic Ve Dis Ticaret Ltd. STI ואח', פסק-דין מיום 7.7.14, השופטת שושנה אלמגור. ב"כ הצדדים- למפיץ הישראלי- עו"ד איתמר כץ. לחברה הטורקית- עו"ד יוסף כהן].