המדריך להתיישנות תביעה בנקאית

משמעות ה"התיישנות" – קריטית לתובע, באשר מקום בו יוכח כי התביעה התיישנה - שומה על בית המשפט לדחותה על הסף!

הרציונאל העומד מאחורי עקרון ההתיישנות הינו כי יש לתת איזון ראוי בין שלושה אינטרסים והם: האינטרס של התובע למימוש זכותו בתקופת זמן סבירה, האינטרס של הנתבע לקבל הגנה או חסינות לאחר חלוף תקופת זמן מוגדרת מראש, והאינטרס של הציבור הרחב לפיו יעסוק בית המשפט בענייני אקטואליה.

תילי תילים של פסיקה ומאמרי מלומדים דנים בשאלה, מהו "היום שבו נולדה העילה", קרי: המועד ממנו 
מתחיל מרוץ ההתיישנות.

ניתן לתמצת ולומר כי "היום שבו נולדה העילה" כלשון חוק ההתיישנות - הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע לקבל את חובו, וממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. 

באירוע נזיקין - מתגבשת עילת התביעה, "היום שבו נולדה העילה" – במועד גרימת הנזק (כשהוא ידוע) או ביום שבו התובע יכול היה לגלות את הנזק (כשהנזק נסתר).

בהפרת הסכם - מתגבשת עילת התביעה, "היום שבו נולדה העילה" – במועד הפרת ההסכם.

באי פירעון תשלום מכח הסכם הלוואה מול הבנק – מתגבשת עילת התביעה, "היום שבו נולדה העילה" – במועד המוסכם לתשלום אותו תשלום חלקי בהתאם ללוח הסילוקין, ויש לבנק 7 שנים מאותו יום ע"מ לתבוע פרעונו.

ברם, מהו "היום שבו נולדה העילה" - במצב בו חשבון לקוח שרוי ביתרת חובה?

שורש הבעיה: עסקינן בחוב שאין מועד מוגדר לביצועו/הפרתו, ולפיכך אין "אקדח מעשן" למועד תחילת מרוץ ההתיישנות?

ויש לדייק: אין הכוונה לחשבון פעיל, המצוי ביתרת חובה מאושרת עפ"י הסכם מסגרת. חוב זה – כלל לא קמה זכות לבנק לתבוע פרעונו. כוונת הדברים הינה רק ליתרת חובה לא מאושרת, ובפרט כשהחשבון אינו פעיל כלל.

אתמצת ההלכה הפסוקה ואומר כי לענין תביעה בנקאית של חוב בחשבון (ולהבדיל מחוב בגין הלוואה), ניתן לראות במועד שליחת מכתב דרישה לחייב מצד בנק, כמועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות.

משמעות הדברים: עם תום 7 השנים ממועד משלוח מכתב דרישה ללקוח, ע"י הבנק ו/או ב"כ הבנק, בגין החוב האמור - דין התביעה להתיישן, והבנק לא זכאי עוד לתבעו.

נקבע בפסיקה כי אין רלוונטיות לשאלה אם החייב קיבל את המכתב: לענין ההתיישנות- די בכך שהבנק שלח מכתב דרישה, עובדה המביעה הכרתו בחוב ורצונו כי יפרע ע"י החייב.

כן  נפסק, שאין צורך שממכתב הדרישה של הבנק יעלה כי נעשתה העמדה של החוב לפירעון מיידי בפועל.

עוד אציין כי הפסיקה הכירה במועד קיומם של הליכי גביה שונים מטעם הבנק , מעבר למשלוח מכתב דרישה, כגון: הליך מימוש נכס בהוצל"פ כנגד אותו חייב – כנקודת הזמן בו יחל מרוץ ההתיישנות.

ברם, התמונה אינה שלמה: מה יהא הדין במקרה בו הבנק השתהה במשלוח מכתב דרישה?

נער הייתי וגם זקנתי. מתקופת ייצוגי את הבנק, ובתקופה שלאחר מכן במהלכה אני תובע בנקים, ראיתי כל כך הרבה מקרים בהם תביעות הבנק הוגשו בשיהוי עצום, עובדה שגרמה לא רק לדחיית מועד ההתיישנות, כי אם להגדלת החוב באלפי/עשרות אלפי/מאות אלפי ₪ מחמת ריבית חובה חריגה שהצטברו בחשבון עד למועד הגשת התביעה ! ("תוכנית חיסכון לטובת הבנק...).מדובר איפוא במציאות קיימת.

כנגד טענות הלקוחות – הנתבעים כלפי הבנקים - התובעים  "מדוע לא תבעת לפניכן?", מנסים הבנקים להסתתר מאחורי הנוסח החד-צדדי שבהסכמי בנק לקוח, בו נקבע ביחס לחשבון המצוי ביתרת חובה בלתי מאושרת כי - "הבנק יהיה רשאי" (לדרוש החוב ו/או לגבותו), ולא "הבנק יהיה חייב". 

לדידו של הבנק: אם זו "רשות" הניתנת לו - אין לאכוף אותה עליו, ולא נפל מתום בהתנהגותו, הגם שברור שהנתבע נפגע הימנה.

לטעמי, אין בטענה זו ממש, יש לדחותה, ושומה על בית המשפט לקבוע בענין זה כי הדרישה לפירעון חוב צריכה להינתן בתוך זמן סביר, ואם היא לא ניתנה בתוך הזמן הסביר, יש לראותה כאילו ניתנה בתוך זמן סביר - שייקבע ע"י בית המשפט.

קביעה זו חיונית מכח:

• בחינת נוהלי הבנק (שאין ספק בליבי כי הבנק ייעשה כל מאמץ ע"מ להסתירם מעיני הלקוח) תוכיח כי הבנק רואה חשיבות לנקיטת הליכי גביה בתוך זמן קצר מיצירתם.

• סעיף 39 לחוק החוזים קובע כי "בקיומו של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". נוהלי הבנק, כאמור, יוכיחו כי גביית חוב בשיהוי מכיר אינה "הדרך המקובלת" בבנק.

• חובת הנאמנות המוגברת של הבנק, חובת הזהירות כלפי הלקוח, וחובת תום הלב המוגברת של הבנק – מחייבות כולן את הבנק, לא רק לשמור על כספו של הלקוח (כשיש לו), אלא לשמור גם על חסרון כיס, כשהוא ביתרת חובה, לבל יגדל מחמת הבנק שלא כדין. לטעמי, חובות נכבדות אלו מחייבות את הבנק להיזהר כראוי בכספו של הלקוח, ולא "לישון על החוב" בשיהוי לא סביר.

• פרשנות נכונה של הסכם בנק-לקוח, תוך בחינת ציפיות הצדדים – בשאלה זו של עיתוי דרישת החוב, תלמד, כי ציפיות הבנק הנה שיתרת חוב חריגה בחשבון תגבה לאלתר ובסמוך ליצירתה. לא למותר לציין כי בפרשנות ההסכם יש להחיל את כללי הפרשנות החילם על חוזה אחיד, וכמו גם כללי הפרשנות לרעת מנסח ההסכם.

לדעתי, מכח הטענות דלעיל, כמו גם מכח מעמד הבנקים כגוף מעין ציבורי, הנדרש לניקיון כפיים ברמה גבוהה יותר משל "האדם הסביר", יש לקבל את הגישה המטילה על הבנק לא רק זכות לדרוש פירעון החוב מיד עם היווצרו (כלשון ההסכם החד-צדדי), אלא כמטילה על הבנק את החובה לדרשו בסמוך לכך, אלא אם כן הצדדים מגיעים להסכמה מיוחדת בענין.

ביטויים לגישתי זו ניתן למצוא בפסיקה:

כך, בת.א. 625/89, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ווגמן אברהם, מצא ביהמ"ש את גילוי דעת הבנק בדבר אי תשלום החוב ע"י החייב, בהכרזתו של הבנק את חשבון הלקוח כ"חשבון מוגבל", וקבע כי הכרזה זו מגלה מודעות הבנק לחוב, לרבות כוונותיו לנקוט כנגד הנתבע בהליכים לפירעונו, וכי לפיכך "חזקה על הבנק, כי יגיש תביעה לפירעון יתרת החוב בחשבון בתוך פרק זמן סביר, של ימים ספורים ממועד הגבלת החשבון".

כך, בת.א. 4762/92, בנק כרמל למשכנתאות והשקעות  בע"מ נ' כהן פוטורנה ואח', נפסק: "המתנה (בין מועד אי התשלום לבין מועד מכתב הדרישה – א.ז ) למשך תקופה העולה על שנה אחת -חורגת מהזמן הסביר."

מסקנת הדברים:

א. מרוץ ההתיישנות בתביעת בנק מתחיל ביום שבו היה בידי הבנק את כח התביעה. 

ב. "כח" יש להפעיל בתום לב ולא בשרירות לב. לכן אין לקבל שיהוי בלתי סביר בשליחת מכתב הדרישה כמצדיק הארכת משך ההתיישנות.

ג. בכל מקרה בו מוגשת תביעה בגין חוב ישן - מומלץ מאוד לבדוק אפשרות לטענת התיישנות עם עו"ד העוסק בתחום דיני בנקאות.