פיצוי ברכיב ניידות בגין רשלנות רפואית

ע"א  2315/11

במקרה זה, מדובר בחולה שהחל לסבול מפצעים מזוהמים ברגליו עוד בשנת 2002, אך למרות תלונותיו החוזרות ונשנות בדבר הפצעים ברגליו, לא ביצעו בו הנתבעים, בהם רופא המשפחה שלו, בדיקות ממצות לגילוי מקור הפצעים. בשלהי ינואר 2005, עת ביקר המשיב במרפאה ונבדק על ידי רופאה מחליפה שהייתה במרפאה, נשלח לבדיקות דם אשר העידו על ערכי סוכר גבוהים ביותר.

מחוו"ד המומחה הרפואי התברר, כי בשנים 2003-2002 היה המשיב חולה סוכרת אשר באה לידי ביטוי חיצוני בהופעת כיבים ופצעים מוגלתיים ברגליו. במרץ 2005 אושפז המשיב ולאחר מספר טיפולים שעבר, ואשר לא הובילו לשיפור במצבו, נאלצו הרופאים בחודש יוני באותה שנה לקטוע את רגלו ונקבע גם כי המשיב סובל מנוירופטיה ורטינופטיה שהם סיבוכים נוספים של הסוכרת.

נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי המערערים התרשלו בצורה קשה וחמורה ביותר והתרשלותם החמירה והחישה את נכויותיו הקשות של המשיב, לרבות קטיעת רגלו.

המערערים הפרו את חובת הזהירות כלפי המשיב, נגרם לו נזק הבא לידי ביטוי בקטיעת רגלו והחמרת הנוירופטיה ממנה הוא סובל וקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזקו של המשיב. עוד נקבע כי המשיב הוכיח במאזן ההסתברויות שאילו הייתה מחלת הסוכרת מאובחנת בשנים 2003-2002 ניתן היה לאזן את רמות הסוכר בדמו והייתה נמנעת קטיעת רגלו וכן כי הנוירופטיה ממנה הוא סובל הייתה חמורה פחות מזו שבפועל.

בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט קמא כי המערערים התרשלו ושהמשיב הוכיח במאזן ההסתברויות כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות שבאי גילויה המוקדם של מחלת הסוכרת לבין הנזקים שנגרמו לו, נסמכת על הממצאים העובדתיים. עם זאת, התערב בית המשפט העליון בשיעור הפיצוי, ברכיב הניידות שלא נפסקה למערער.

בית המשפט קמא קבע, כי יש להפחית 368,041 ₪ בגין קצבת ניידות משיעור הפיצוי של המשיב. קביעה זו נשענה על מחדל מטעם המשיב שלא הפנה את בית המשפט למסמך הדוחה את תביעתו לקצבה על ידי הביטוח הלאומי ואף על כך שלא נמצא בתיק הביטוח הלאומי שהומצא לבית המשפט המחוזי מסמך שכזה.

אולם, היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למשיב להתמודד עם הטענה. לו היה נוהג כך, סביר להניח כי המשיב היה מגיש את התיעוד הנדרש שכן הוא הגיש מסמך בגדר הליך זה. נכון הוא כי לו היה מדובר במחלוקת בין הצדדים היה על המשיב להגיש את הראיה בהליך קמא אך בהעדר התנגדות אין לבוא בטענה כלפי המשיב שלא הגיש המסמך, כאשר עולה כי הטענה מבחינה עובדתית הייתה מקובלת על ידי הצד שכנגד. בנסיבות אלה אף אין צורך להידרש למסמך גופו ועל פני הדברים "אין לבוא בחשבון" עם המשיב בשל אי הגשת המסמך.

אמנם כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בכל טעות בפיצוי ובמיוחד אם אינה משמעותית או אם בסיומו של חישוב הסטייה מתקזזת עם חישוב בראש נזק אחר. אולם, ביישום הדברים, דהיינו במבט כולל על סכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיב, הרי שמתן פיצוי נוסף בגובה מלוא סכום קצבת הניידות (כפי שזה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי) יביא לתוצאה נדיבה מדי באופן שאינו תואם את הנסיבות הכוללות של המקרה. הוספת מלוא הפיצוי של כ- 368,000 ₪ בגין קצבת הניידות תיצור חריגה בסכום הפיצוי הכולל למשיב, כאשר הדגש הושם, אך לא רק, על הענקת סכום גבוה מהמקובל עבור הנזק הלא ממוני על ידי בית המשפט המחוזי. התוצאה היא כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי ביחס לסכום הניידות, אך לא באופן מלא.

בית המשפט העליון קבע אפוא, כי המשיב זכאי לפיצוי בסכום של 150,000 ₪ נוספים על הסכום שנפסק לטובתו (לאחר הניכוי) על ידי בית המשפט המחוזי, ובסך הכל לסכום של 2,511,817 ₪.

*סקירה משפטית - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום האזרחי>>