השבת כספי מעילה לבנק

במקרה זה, מדובר במעשה מעילה של עובדת הבנק שגנבה כספים מחשבונות של לקוחותיו. אלה הועברו, בין היתר, לחשבונות המנוהלים על שמה יחד עם בעלה או יחד עם אמה. הבנק השיב לבעלי החשבונות את כספי הגזילה ועותר להשבתם מאת הנתבעים. נטען כלפי שלושת הנתבעים שהיו שותפים למעשי הגזל וכי מכל מקום התעשרו שלא כדין.

בית המשפט החיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט, בקבעו כי התקיימו התנאים להשבת הכספים: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; ההתעשרות נתקבלה שלא על פי זכות שבדין. הכספים שהבנק עותר להשבתם, מקורם במעשה מעילה ובכספים שנגנבו מחשבונות לקוחותיו שהבנק נדרש לפצותם, כפי שאמנם עשה. כספים אלה מצאו דרכם לחשבונותיהם של הזמי והנתבעים. אין חולק כי מדובר בכספים שנתקבלו "שלא על פי זכות שבדין".

הנתבעים טוענים כי אין רבותא בכך, שכן הוראת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר עוסקת בהשבה בין צדדים קרובים – הפקידה והבנק בענייננו.

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים, כי הפקידה בלבד היא הזוכה; והבנק הוא המזכה. לפיכך ומאחר שהנתבעים אינם צד ישיר לגניבה, לא ניתן לחייבם בהשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

זכייה יכולה לבוא מן התובע או להיות על חשבונו, אף אם התגלגלה לידי הנתבע באמצעות פעולה פיסית או משפטית שעשה עם אדם אחר. בנסיבות המקרה הבנק הוא "המזכה" כמשמעו בסעיף 1 לחוק עשיית עושר; ואילו כל אחד מהנתבעים הוא בגדר "זוכה" שהכספים הגיעו לחשבונו באמצעות מעשה ההונאה והגזל של הפקידה - שהכספים הגנובים מעולם לא היו קניינה. ולעניין יסוד "ההתעשרות" - ההלכה היא כי חזקה על אדם המחזיק בכסף, שהוא עושה בו שימוש ומפיק ממנו טובת הנאה. במקרה זה, כספי המעילה שהם נושא התביעה הועברו על ידי הפקידה שלא כדין – לחשבונות הנדונים ועובדה היא גם שבמועד שבו התגלתה הפרשה על ידי מחלקת הביקורת של הבנק לא נותר דבר מכספים אלה באיזה מן החשבונות הנזכרים; ונתברר שאלה נוצלו במלואם.

על פניו כספי הגניבה הם שמימנו את רמת החיים שניהלו בני הזוג, בלא שנקלעו ליתרות חובה. הנתבעים מצידם, לא הציגו כל עדות או ראיה - בין לעניין השימוש שנעשה בכספים שהועברו אליהם שלא כדין, בין לעניין המקורות הכלכליים להתנהלותם הפיננסית בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ובין בנוגע למידת ידיעתם על אודות מעשי המעילה של הפקידה.

כספי המעילה לא נועדו לשימושה בלבד. ההיפך הוא שעולה מהודאותיה במשטרה במסגרתן הודתה כי הכספים שגנבה שימשו אותה ואת בני משפחתה ל"חיים בלי חשבון"; ובין היתר - ל"בזבוזים" בכרטיסי אשראי בסכומים גדולים, תשלומי משכנתא, שיפוץ הדירה שבה התגוררו בני הזוג, ולרכישת מכוניות כאשר לדבריה "כל הזמן ירון החליף מכוניות".

בהינתן הפער העצום בין רמת ההכנסה של הפקידה ובעלה ורמת החיים שניהלו - מתבקשת המסקנה כי הוא ידע או למצער היה עליו לדעת כי מקור הכספים אינו כדין; ויוזכר כי עסקינן במיליוני שקלים.

הוא הדין בנוגע לאמו, אשר נהנתה מכספי הגזל שהועברו לחשבון ובעיקר הכספים ששימשו לצורך רכישת דירת מגוריה. הוכח כי נעשה שימוש בכספים שעברו כולם דרך חשבונות הנתבעים ואלה נוצלו עד תום. החזקה לא נסתרה ואין זאת אלא שהנתבעים התעשרו שלא כדין ונהנו מכספי המעילה - כל אחד על פי חלקו. על פי ההלכה הפסוקה, במצב דברים זה חלה על הנתבעים חובת השבה, ללא תלות בשאלת מידת ידיעתם.

עם זאת צוין כי אף שלא הוכח שהנתבעים היו שותפים למעילה כנטען, נדרשה מידה רבה של עצימת עיניים מצידם כדי לא להבין כי דבר מה בלתי כשר מתנהל מתחת לאפם; ונראה כי אין זאת אלא היתממות מצידם לבוא ולטעון כי לא ידעו או לא יכולים היו לדעת - וכאמור לא נעשה על ידם כל ניסיון ממשי להוכיח אחרת.

*סקירה משפטית - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום האזרחי>>