חיוב חברה קבלנית בכספי ליווי בנקאי לפרויקט בנייה שבוטל

עיקר עניינה של התביעה היה בשאלה, האם 2.5 מיליון דולר שהועברו לנתבעת על ידי הבנק, שולמו לה בתורת תשלום תמורה חוזי, שלו הייתה זכאית בלא קשר להתקדמות הבנייה; או שמא מדובר בכספי מקדמה שהועברו לנתבעת לשם תשלום הוצאות והיתרים חיוניים לתחילת הפרויקט ועל חשבון עבודות בנייה עתידיות; ומאחר שהנתבעת מעולם לא החלה בעבודות בנייה כאמור, לא קמה זכותה של הנתבעת לתמורה עבורן והיה עליה להשיב לבנק את הכספים ששולמו על חשבונן.

בית המשפט קיבל את התביעה שהגיש הבנק ודחה את התביעה שכנגד שהגישה החברה הנתבעת – בנוסף לזכותה הנטענת להותיר בידה את הסכום הנתבע – להחזר הוצאות שלטענתה הוציאה בקשר עם הפרויקט; וכן לפירות שנצברו מכספים שהועברו בשעתו לחשבון מיוחד שפתח הבנק ע"ש הנתבעת לצורכי הבנייה, בהעדר הוכחת זכותה כנטען להחזר הוצאות מאת הבנק או לפירות הפיקדון.

בית המשפט בחן את המסמכים וההתקשרויות בין הצדדים, וקבע כי למקרא כתב ההתחייבות, בצירוף כתב התנאים, ואגרת החוב – עולה, כי תפקידה של החברה הקבלנית במערכת היחסים המשולשת בין היזם החברה והבנק, אינו עונה להגדרה הממעיטה "קבלן ביצוע בלבד", אלא שהיא נטלה על עצמה בפרויקט, התחייבויות לא מבוטלות; לרבות התחייבויות כלפי הבנק. 

בית המשפט העדיף לעניין זה, את חוו"ד המומחה של הבנק, בפרשנות המסמכים וההתחייבויות, בקבעו כי נוצרו יחסים חוזיים בין החברה לבין הבנק, וכי בחתימתה על כתב ההתחייבות נכנסה החברה הקבלנית לנעליה של החברה היזמית, בכל הנוגע לחובותיה ולהתחייבויותיה כלפי הבנק, בקשר עם הפרויקט. 

כפועל יוצא מכך, יש לראות את החברה הקבלנית, כמי שקיבלה על עצמה את ההתחייבויות כלפי הבנק ביחס לכספים המועברים הן לחשבון הפרויקט והן לחשבון החברה הקבלנית. מסקנה זו התחזקה גם לנוכח העובדה שהחברה הקבלנית חתמה על אגרת החוב שבגדרה ערבה עבור החברה היזמית – כלפי הבנק – לקיום כל התשלומים וההתחייבויות של האחרונה כלפי הבנק, בקשר עם הפרויקט.

בית המשפט דחה את טענת החברה הקבלנית בבקשתה להחיל במקרה זה את כלל הפירוש נגד המנסח לחובת הבנק, בציינו כי לכלל זה יש נפקות מקום שהחוזה אינו ברור או ניתן למספר פירושים סבירים, וכי מהעדויות עולה, כי לניסוח כתב ההתחייבות היו שותפים ב"כ הצדדים כולם, ובכללם ב"כ החברה הקבלנית; והוא הדין באשר לניסוח המסמכים האחרים במערכת ההסכמית הכוללת שנרקמה בין היזם הקבלן והבנק. 

נפסק, כי הבנק העביר לחשבון החברה הקבלנית סך בשקלים שהוא שווה ערך ל-2.5 מיליון דולר, וזו אמנם משכה את הכספים. סכום זה נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך 13,110,587 ₪. 

כעולה מן הראיות, בפועל הוציאה החברה הקבלנית בקשר עם הפרויקט, סכום שנכון למועד הגשת התביעה עמד על 1,998,823 ₪. סעיף 5(ד) לכתב ההתחייבות אסר באופן מפורש על משיכת כספים מחשבון רוטשטיין שלא לצורכי הפרויקט. סעיף 33(ב) לכתב התנאים – שכאמור הוחל על החברה הקבלנית – הגדיר כל משיכת כספים שלא לצורכי הפרויקט כהפרה יסודית של כתב זה. 

אשר על כן, בהינתן כי ההפרש שבין 2.5 מיליון דולר לבין 1,998,823 ₪ נמשך מחשבון החברה הקבלנית ולא הוחזר לחשבון הפרויקט אף-על-פי שלא הוצא בקשר עם הפרויקט, בכך נמצאה החברה הקבלנית מפרה את התקשרותה עם הבנק. במצב דברים זה ובהתאם לסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קמה זכותו של הבנק להשבה. סכום ההשבה עומד על סך 11,111,764 ₪, המהווים נכון למועד הגשת התביעה את ההפרש בין הסכומים המפורטים לעיל. 

*סקירה משפטית - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום האזרחי>>