זיכוי לנאשם בנהיגה במהירות מופרזת

תת"ע 1701-08-11

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך שאיננה עירונית בכך שנסע במהירות של 173 קמ"ש מקום בו ניתן לנהוג במהירות של 90 קמ"ש. המהירות נמדדה באמצעות מכשיר הדבורה בכביש 35. הנאשם כפר במהירות שיוחסה לו, בכיול המכשיר ובתקינותו.

המדינה גרסה שעמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה להרשעת הנאשם וטענה שאין לאמץ את טענות ההגנה לעניין מיומנות המפעיל ואמינות ההפעלה שכן לדבריה המפעיל פעל בהתאם לנהלים ולקביעות בפסיקה. עוד נטען שההגנה לא הביאה ולו בדל של ראייה לסתירת הראיות שהובאו על ידה. ההגנה מנגד גרסה שלא הוכח שרכב הנאשם היה הרכב שנמדד ולא הוכח שהמפעיל היה מיומן ומוסמך שכן הוא לא פעל בהתאם לנוהלי ההפעלה של המשטרה ואף לא בהתאם לפסיקה. ההגנה ביקשה שלא לזקוף לחובת הנאשם את אי העדתו, נוכח הליקויים בעבודת המפעיל.

בית המשפט מצא שהמדידה בוצעה כשהניידת עמדה במצב סטאטי בשול ימין בתוואי דרך מישורי וללא הפרעות כנדרש, כאשר הרכב היה בודד בכיוון תנועתו והיה קשר עין רציף בין רכב המטרה עד לעצירתו ושהמכשיר היה תקין ועבר בדיקות תקופתיות, אלא שבעדויות שבתיק לא הייתה כל התייחסות לעניין שדה הראיה בטווח של 50 המטרים משני צידי הכביש בשעת המדידה כמתחייב בפסיקה, וכן המפעיל לא התייחס בתיעוד שערך לצליל הדופלר שנשמע, באם היה יחיד או לאו.

בית המשפט קבע שבהיעדר התייחסות למצב הדרך בטווח של 50 מטר משני צידי הכביש או התייחסות למספר צלילי הדופלר שנשמעו בעת קליטת הרכב שנמדד, הרי שלא התקיימה הוודאות הנדרשת בהליך זה שזה היה הרכב שנמדד, ומכאן שהמדינה לא יכולה הייתה להיבנות מטענתה, כי המפעיל לא נחקר על סוגיית 50 המטרים. בית המשפט ציין שההגנה לא אמורה למלא את החסר שבראיות המדינה ומכאן שאי העדת הנאשם לא יכלה להיזקף לחובתו, וכן שההגנה לא אמורה לאפשר לעד התביעה להשלים בחלוף שנתיים ממועד האירוע את שהחסיר.

בית המשפט הסיק שלא התקיים אחד התנאים הנדרשים להבטחת זיהוי הרכב הנמדד וזיכה את הנאשם מהמיוחס לו.

*הסניגור - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום הפלילי>>