מעמדן של צוואות הדדיות

צוואות הדדיות הינן צוואות שעורכים שני בני הזוג במשותף ובאופן הדדי ביניהם, והמכילות, מטבע הדברים, הסתמכות של כל אחד מבני הזוג על תוכן צוואת בן זוגו. 

מאז חקיקת חוק הירושה בשנת 1965, באו לידי ביטוי בפסיקה הענפה בסוגיה זו , קשיים רבים בפרשנותן של צוואות הדדיות. 

יצוין, כי חוק הירושה לא התייחס כלל לאפשרות זו של צוואה הדדית. 

לפיכך, צוואות הדדיות, מעצם טיבן, מהותן ונסיבות כתיבתן, סתרו לא מעט הוראות מפורשות בחוק הירושה. 

כך, לדוגמא: - 

א. יחסי התלות שבין הצוואות ההדיות עשוי להיחשב כ"הסכם בדבר ירושתו של אדם" , אשר לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה – בטל. 

ב. הניסיון, בצוואה ההדדית, למנוע מבן הזוג לשנות צוואתו (עקב ההסתמכות ההדדית) – סותר את סעיף 27 לחוק הירושה, שלפיו הוראת צוואה השוללת או המגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה. 

ג. עצם נוכחותם ההדדית של בני הזוג בעת עריכת וחתימת צוואותיהם ההדדיות , סותרת את סעיף 35 לחוק הירושה שלפיו הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה – בטלה. 

סתירות אלו הניבו מבול של פסיקה, שבחלקה סותרת האחת את רעותה, ויצרה מצב של חוסר וודאות בנושא. 

כידוע, החיים חזקים יותר מכל דמיון. רצונם ההדדי של בני הזוג בעת עריכת צוואותיהם המשותפות, לא תמיד החזיק מעמד, ולפעמים, אחד מבני הזוג בחר לשנות את צוואתו, בין בחיי בן זוגו (בידיעתו של זה או אף שלא בידיעתו), ובין לאחר פטירת בן זוגו. 

במצב זה, נוצרה, בד"כ, סתירה בין הוראות המצווה האחרון, לבין צוואתו ההדדית שערך לפני כן. 

השאלה שבאה לפתחו של בית המשפט, במקרים אלו, סבה סביב הציר: היש לתת משקל לאינטרס ההסתמכות של בן הזוג בעת עריכת הצוואות ההדדיות, או שמא רצון המצווה הוא העיקר – וככזה הרי הוא גובר על הכל. 

בניסיון להשיב על כך, נבנו תילי תילים של קונסטרוקציות משפטיות מורכבות, כגון: צוואה משותפת כמוה כהסכם עם גמירות דעת של שני המצווים , לפי שיטה אחרת (הקונסטרוקציה האנגלית) – צוואות הדדיות כמוהן כיצירת נאמנות, לפיה בן הזוג שנותר בחיים מחויב , כנאמן, לפעול בהתאם להוראות הצוואה ההדדית. שיטה אחרת גרסה כי הפרת עיקרון ההסתמכות מהווה פגיעה אנושה ב"תום הלב" של בן הזוג, וכפעולה בחוסר תום לב מצידו שניתן, כידוע, לבטלה ע"י ביהמ"ש. 

בתי המשפט התגברו על קשיים אלה, בדרך כלל, בלי להכריע בשאלות העקרוניות, אלא תוך כדי בחינתו של כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, והכרעה עניינית "מקומית". 

מצב זה גרם לסתירות בין מצבים הנחזים כדומים, ולחילוקי דעות בין שופטים. בתי המשפט קראו, לא אחת, למחוקק, לעשות סדר בסוגיה זו, ולהסדירה עלי חוק. 

בשנת תשס"ה שם המחוקק סוף לפרשנויות הסותרות בסוגיה זו, ואמר דברו סוף סוף, והוסיף לחוק הירושה את סעיף 8א. 

בסעיף זה, המחוקק לא רק הסדיר את סוגיית הצוואות ההדדיות, ונתן לה תוקף חוקי ככל סוג צוואה אחר, אלא אף קבע, במפורש, עת עיקרון ההסתמכות של בני הזוג על הצוואות ההדדיות. 

לא רק זאת, המחוקק הגביל את אפשרות אחד מבני הזוג לבטל צוואה הדדית (עקב עיקרון ההסתמכות כאמור), וקבע כי לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה: 

א. אם בן זוגו של המבקש לבטל את צוואתו חי , הרי שעל המבקש כאמור , לתת לו הודעה בכתב על ביטול הצוואה , וכתוצאה מכך - בטלות שתי הצוואות ההדדיות של בני הזוג. 

ב. אם בן זוגו של המבקש לבטל את צוואתו נפטר – הרי שעל בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו כאמור, להסתלק מכל זכות בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת; אם חולק כבר העיזבון – עליו להחזיר כל מה שקיבל. 

יושם אל לב, כי מתן העדיפות לעיקרון ההסתמכות, על פני רצון המצווה, נקבע כברירת מחדל ע"י המחוקק, אך היא לא תחול באם המורישים עצמם, בצוואותיהן ההדדיות קבעו הוראה אחרת (ובלבד שלא שללו את הזכות של כ"א מהם לבטל את הצוואה עוד בחייהם, באשר הוראה כזו - בטלה). 

האם ההסדר החוקי פתר את צרור הבעיות המשפטיות ? 

ככל הנראה עוד נחזה בסכסוכי ירושה על רקע זה, שכן סעיף 2 לחוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה – 2005, קובע לגבי הוספת סעיף 8א, כי: " תוקף הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו." 

האם סעיף זה נועד רק להכשיר צוואות הדדיות שנעשו לפני הוספת סעיף 8א? או האם הוראות סעיף 8א. יחולו גם ביחס לאופן ביטולן של צוואות הדדיות שנעשו לפני היכנסו לתוקף – על כך עוד נשמע ונקרא בפסיקה.