השופט מישאל חשין על הזכות להורות כזכות טבעית ועל משפט הטבע

מתוך: ע"א 92 / 6106 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה מח (2) 833

"...בנה של המערערת נולד ביום 20.7.91, וכיום מצויים אנו בראשית חודש יולי 1994. בן שלוש שנים הוא הקטן, ומתוך שלוש שנותיו לא החזיקה בו אמו אלא שמונה ימים בלבד, בהיותו בן כחודש בלבד. בתקופת שנים זו הוצע לה למערערת, פעם ועוד פעם, כי תגלה להוריה על לידת הקטן, וכי בעקבות הגילוי תקבל אותו לאלתר להחזקתה. אלא שהמערערת היססה שוב ושוב. חששה של העותרת מפני הוריה גבר על אהבת-אם. וכך הגענו עד הלום. רק עתה - לאחר כשלוש שנים - מלאה לבה של העותרת, ובאמצעות שליח הודיעה להוריה על לידת הקטן. ודות לרשויות הסעד לא נותר הקטן תלוי על בלימה. בשמונה-עשר החודשים האחרונים - והם כמחצית חייו - גדל התינוק במשפחה האמורה להיות משפחתו המאמצת...

משפט הטבע הוא , שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו אותו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של בנם. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלוהים, וכך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד ולו ככלי-יש-חפץ-בו. קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול...

 המערערת עברה את הסף המותר בקיפוח בנה, ובמחדליה הוכיחה כי אין היא מסוגלת לדאוג לילדה, כראוי לו כאיש קטן. בהתנהגותה כלפי בנה - גם אם שלא מרצון רע אלא באין-אונים - קיפחה המערערת את זכותה כאם. אביהם של יתומים אנו, ובראותי את זה הקטן סבורני שראוי ונכון הוא - יתרה מזאת: הכרחי הוא - להשאיר אותו במקומו, בחסות הוריו היחידים שידע מעודו. דעתי היא שיש לדחות את הערעור...".