חוזה בעל פה – מחייב הוא?

הקדמה – חוזה בעל פה, מחייב הוא?

בעולם של חוזים, הסכמים והתחייבויות – עולה וצומחת שאלת משמעותו של החוזה שבעל פה. האם הסכמה שבעל פה מחייבת את המתחייב? האם דינה כדין חוזה כתוב וחתום? תשובה משפטית לשאלה זו מופיעה באופן ברור וחד בחוק החוזים (חלק כללי), כשסעיף 23 לחוק, קובע כי: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת" (ולא נתייחס לחריגים לסעיף זה).

אך רשימתנו זו אינה עוסקת במשמעותה של ההתחייבות בעל פה, על פי חוקי מדינת ישראל. ברשימה זו נבקש לעמוד על משמעותה של ההתחייבות בעל פה, על פי תורת ישראל בכלל, ובהתאם לרמוז ככל הנראה בפרשת מטות אשר בספר במדבר בעיקר.

"ככל היוצא מפיו יעשה" – פרשת נדרים

"איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". (במדבר, ל, ג. לנוחות הקורא הובא הפסוק בכתיב מלא, ולא כפי המופיע בספר התורה. כך יעשה גם בהמשך הרשימה).

פרשת מטות פותחת בדיבורו של משה רבנו "אל ראשי המטות", בהזהירם על ענייני נדרים ושבועות (כמצוטט לעיל), לבל "יחל האדם דברו" – הווי אומר, לבל יחלל האדם את דברו ויעשה דבריו חולין (רש"י). מכאן הדרך לדרישה הבלתי מתפשרת בפסוק, לפיה על האדם לעמוד בהתחייבויותיו שבעל פה, היא אך טבעית. או כלשון הפסוק: "ככל היוצא מפיו יעשה". קרי, כשאתה אומר דבר, כשאתה מתחייב – עליך לעמוד בכך!

אכן, אין להתעלם מכך שהפסוק מדבר בענייני נדרים לה' או שבועות שאדם נשבע בהם "לאסור איסר על נפשו" – הווי אומר כשאדם מקבל על עצמו מרצונו החופשי לעשות דבר או להימנע מדבר, או לאסור על עצמו דבר המותר לו. ונדייק לצרכינו שלנו: מה ראה הכתוב להקפיד כי אדם המתחייב כלפי עצמו (כלפי שמיים) חייב לעשות כל היוצא מפיו, הרי שכשאדם מתחייב כלפי זולתו, ומצטרפת צלע נוספת השומעת את התחייבותו ולעיתים אף מסתמכת על כך, לא על אחת כמה וכמה?

אומר בעל החתם סופר, בדרך זו, כי לא לחינם פתחה פרשת מטות בפניה לראשי המטות בענייני התחייבויות שבעל פה – כי "על פי רוב ראשי המטות, העסקנים והמנהיגים, הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים. הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם!". יש פה גם כמובן הסבר נאה לפניה לראשי המטות.

מה עונשו של זה שאינו עומד בדיבורו?

סותמת התורה ולא מפרשת כאן (בפרשת מטות), מה דינו של זה "שאינו עומד בדיבורו". אכן, יש ביטוי חד בפסוק לבוז שראוי לו לאותו שאינו עומד בדיבורו: שכן הוא "יחל דברו" – הופך דיבורו חולין – ויש בך ביקורת. אך ענישה לא מפורשת! זאת, להבדיל ממקומות רבים אחרים בתורה, בהן ניתן למצוא לא אחת את העונש הצפוי לאותו אחד שמפר את הוראות התורה.

כל למשל: "מכה אביו ואמו – מות יומת" (פרשת משפטים) או "גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שם); או כשאדם נתפש בגניבתו: "אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים, שניים ישלם" (שמות כב, ג). הנה העונש מפורש! אך מה דינו של זה שלא עומד בדיבורו? הסתמה התורה ולא פירשה?

פרשת בני גד ובני ראובן – והקשר להתחייבויות שבעל פה

המשך פרשת מטות, עובר מענייני התחייבויות ונדרים למלחמה במדיינים ומשם עוברת התורה לדון בבקשתם של בני גד ובני ראובן לזכות בנחלתם בעבר הירדם המזרחי ולא להתנחל עם בני ישראל בתוך ארץ ישראל.

נזכיר, בקשה זו של בני גד ובני ראובן למשה: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה) מקוממת את משה, הגוער בבני גד ובבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? (שם, ו). נזכור כי בקשה זו נולדה עוד בטרם נכנסו בני ישראל לארץ ישראל, ויש בה כדי לעורר חולשה בעם בנוגע לטובה של הארץ המובטחת. לא לחינם כועס משה ומזכיר לבני גד ובני ראובן את הכעס שעוררו על הקהל המרגלים שהניאו את לב העם והציתו חשש שמא לא יוכל העם לאותם ענקים שבארץ ישראל. .. כעס שהוביל לעונש המר בשבועת ה' "אם יראו האנשים העולים ממצרים... את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב.. ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה'" (לב, יא-יג).

הקשר בין סיפור זה לבין תחילתה של הפרשה, ונושא הרשימה, מתבהר בתשובתם של בני גד ובני ראובן למשה. אלה ניגשים למשה בהצעה מעניינת ומקורית, לפיה הם יבנו גדרות צאן למקנה וערים לילדים בעבר הירדן המזרחי, אך יחלצו חושים "לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם... לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם, לב, יז-יח). הנה לנו אותה התחייבות בעל פה של בני גד ובני ראובן – וכאן הקשר לפתיחת הפרשה וענייני הנדרים, השבועות וההתחייבויות. המילים הללו הם בבחינת התחייבות "היוצאת מפיהם" של בני גד ובני ראובן: כמעין דוגמא נפלאה לכלל המופיע בפתיחת הפרשה.

אך החידוש מבחינתנו הוא בתשובתו של משה; משה מקבל את ההצעה, מקבל את ההתחייבות שבעל פה ואומר להם לבני גד ולבני ראובן: "...אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה... והייתם נקים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'" (שם, כג). הנה לנו הצעה, הנה לנו קיבול. הצעה בעל פה, והסכמה בעל פה.

אך הפסוק הבא, הוא שיש לתת את הדעת לאמור בו יותר מכל. משה מבהיר לבני גד ובני ראובן, מה יקרה אם לא יעמדו בדיבורם! אותו עונש שנעדר בפתיחת הפרשה, כמו מופיע כאן – בדמות המילים הבאות: "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם".

"ודעו, חטאתכם אשר תמצא אתכם" – אין חמור מחטא הפרת ההתחייבות שבעל פה

במילים אלה, במשפט קצרצר, מרעיד משה רבנו את אמות הסיפים של כל המבקש לרדת לעומקם של דברים. אין כאן עונש ברור, אין כאן "מות יומת" ואין כאן "תשלומי כפל" – יש כאן משהו חד כתער, מבהיל עד כלות: "חטאתכם תמצא אתכם" – זו יכולה להיות מרה ממוות, מרה מתשלומי כפל: היא תתפוש אותך לא מוכן, היא גם לא תאמר לך כמה חמורה היא תהיה. כמו אומר: "אל דאגה, התחייבות שאדם לא עומד בה, התחייבות שהופכת את המילים שלנו חולין – סופה שתתנקם במתחייב. היא תמצא אותו..כיצד? אין צורך לפרט. ההפתעה בוא תבוא".

אם ניתן את הדעת לגישה המקופלת כאן, על פיה שאדם לא יודע מה עונשו, אך יודע הוא כי "הדבר ימצא אותו" – אין מפחיד מזה. אדם רוצה לדעת מה צפוי לו בסופו – ומה העונש העומד בקצה מעשהו האסור, המגונה. דווקא בחוסר הפירוש המובהק לעונשו של זה שלא עומד בדיבורו, כמו גם ברמיזה הנוספת כי דינו כי "חטאתו תמצא אותו", מפרשת לנו תורת משה את החומרה האיומה שיש בה, בהפיכת המילים, ההתחייבויות של האדם – לחולין, למילים מחוללות וחלולות, למילים חסרי משמעות. רוצה לומר: אין חמור מהפרת ההתחייבות שבעל פה!

חוזה בעל פה – הקושי שבהוכחתו

אחד הקשיים הגדולים באכיפת חוזה שבעל פה, היא לבטח בהוכחתו. כשהדברים כתובים, אין עוררין. כשאלה נאמרים – עלינו לשוב ולהוכיח שאלה הם הם הדברים שנאמרו. לכן, אף שחוזה שבעל פה על פי חוקי ישראל בשנות ה-2000, הוא חוזה מחייב לכל דבר ועניין, הרי שהקושי שבהוכחתו – הוא חסרונו הגדול.

התמודדות ייחודית מציעה תורת משה עם החסרון הגדול שבהוכחתו של החוזה שבעל פה. אין צורך באולם, ושופטים ושוטרים - במקום הזה, בו ההתחייבות היא הבל פה, הבל פה שבא אל העולם והפך את המילים "לחולין" - יש מציאות אחרת "שתופשת" את המקלקל לשונו – מציאות אשר מענישה אותו בהזדמנות הנכונה, בשעה הנכונה, ובעוצמה הנכונה ואין מי שיינקה!

"ויאמר אלקים יהי אור – ויהי אור"

עולם במאמר נברא. תורת משה מעידה על בריאת העולם, כתהליך בו בריאה נוצרה מאמירה של בורא העולם. די היה במאמר שבעל פה, והמציאות "חילצה חושים" והעולם נבנה. בתורת משה, לאמירה יש משמעות, למילה יש כוח. המאמר אינו חולין, והעובדה שהאדם – בשונה מבעלי החיים – הוא בבחינת מדבר, אינה עניין של מה בכך. לדיבור יש כוח. אם נרצה – כוח של בריאה ממש. אדם, במילים שיוצאות מפיו – בורא את המציאות של חייו, ומשפיע על העולם כולו.

מתוך הכרה כזו, לא ייפלא אפוא, שתורת משה מתייחסת בחומרה כה רבה לזה ההופך מילותיו חולין, והתחייבויותיו לחול. דווקא הנוהג כך, דינו כי לא יידע מה עונשו, אך ידע גם ידע, כי יסתובב גלגל העולם, ועמו גלגל הזמן, ואותו חטא ימצא אותו – והעונש: לא צפוי, בוא יבוא.

אין בכך כי אם איתות חמור, מנורה מהבהבת, לבל נטעה לחשוב כי מגבלות ההוכחה יאפשרו לאדם להתחייב בעל פה – ולא לקיים.

התחייבות יש לקיים, בין בכתב בין בעל פה – או אז, יהי אור בעולם!