ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם: תקיפה בנסיבות מחמירות

ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם: תקיפה בנסיבות מחמירות

בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה פ  000368/02

בפני: כב' השופט ר. שפירא תאריך: 21/07/2004

בעניין: מדינת ישראל המאשימה

נ  ג  ד 

1 . א. ג.

2. א. מ.  הנאשמים
   

חקיקה: חוק העונשין, תשל"ז-1977

חקיקה: חוק לימוד חובה, תש"ט-1949

חקיקה: חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980

חקיקה: חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

הכרעת דין

1. כתב האישום:

הנאשמים, בני זוג נשואים והורים לילדים, מואשמים בעבירה של התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.

5129371

על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם להכות את ילדיו בישבן ובגב באמצעות מקל עץ וכן נהג הנאשם 1 להכות את ילדיו בדרך של סטירות ומכות וזאת בתדירות גבוהה.

עוד מיוחסים לנאשם בכתב האישום אירועים ספציפיים בהם היכה הנאשם את שני ילדיו הבוגרים, ד. ו-ע. וזאת כאשר עשו מעשים שונים שלא היו לרוחו. כמו כן, מואשמת הנאשמת כי נהגה להכות את ילדיה ולתת להם סטירות בתדירות גבוהה וכן נהגה לזרוק עליהם חפצים שונים.

כתב האישום מפרט אירוע ספציפי בו זרקה הנאשמת על ע. סנדל ופגעה ברגלו.המאשימה מייחסת בגין מעשים אלו לנאשמים עבירות של התעללות ותקיפה.

2. עיקרי המחלוקת:

בטרם אתייחס לראיות יצויין כבר בשלב זה כי למעשה הן בעת שמיעת הראיות והן בשלב הסיכומים נזנחו למעשה הטענות בנוגע לאירועים הספציפיים המיוחסים לנאשמים.

יובהר, כפי שלמעשה עולה מסיכומי התובעת, כי לב ליבו של כתב האישום אינו באירוע זה או אחר אלא באווירה ששררה בבית המשפחה. המאשימה טוענת כי מדובר באווירה רווית אלימות כאשר ההורים נוקטים כעניין של שיטה באמצעי ענישה של מכות ואיומים, זאת ככל הנראה על רקע של תפיסת עולם חינוכית מהצד האחד, המשתלבת עם מצוקה כלכלית ובעיות של מתח בין בני הזוג, מתח אשר מוצא את ביטויו גם ביחסם של הנאשמים לילדיהם.

המאשימה מבקשת במקרה זה מביהמ"ש לקבוע כי עבירת ההתעללות באה לידי ביטוי ומתגשמת לאו דווקא כתוצאה מאלימות סדרתית, כפי שאנו נתקלים בתיקים אחרים של התעללות בקטינים, אלא ביחס מתמשך בו מוחזקים הילדים תחת אווירת איום וטרור כאשר בד בבד מתעלמים ההורים מצרכיהם הבסיסיים כפי שיפורט.

קו זה של התביעה בא לידי ביטוי לא רק בשלב הסיכומים אלא למעשה לאורך כל חקירת העדים ושמיעת העדויות וגם ב"כ הנאשמים התייחס הן באופן חקירת העדים והן בסיכומיו למצב העובדתי והמשפטי הנ"ל.

בהתאם, על אף שלכאורה מדובר במידה מסוימת בשינוי חזית, אתייחס לכל טענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי ובהתייחס לראיות כפי שהוכחו, מאחר ולא נפגעה זכותם של מי מהנאשמים להתגונן מפני האישומים, כפי שהם מוצגים בסופו של הדיון.

כפי שיובהר בהמשך, עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היא משפטית יותר מעובדתית, דהיינו, האם מציאות החיים בה חיה משפחת הנאשמים היא מציאות אשר בעטיה ניתן לייחס לנאשמים את העבירה של התעללות בילדיהם.

התביעה הבהירה עוד מראשיתו של הדיון בתיק, לפרוטוקול ושלא לפרוטוקול, כי גם אם יקבע ביהמ"ש שמדובר בעבירת התעללות, הרי שמסכימה התובעת שאין מדובר במקרה זה בהתעללות במובן המקובל של העבירה וכפי שנדון במקרים רבים אחרים בביהמ"ש.

מוסכם כי מדובר למעשה בצורת חיים, אשר יותר מענישה מחייבת טיפול. לכך עוד אתייחס בהמשך.

יצויין עוד כי הסניגור מאשר בסיכומיו כי למעשה שני הנאשמים היכו מעת לעת את ילדיהם. הוא מפנה בסיכומיו הן לדברי הנאשם והן לדברי הנאשמת (עמ' 301 ש' 23 עד עמ' 302).

למעשה בכך יש הודאה של הנאשמים בעבירות התקיפה המיוחסות להם, אלא שכפי שמבהיר הסניגור, וכפי שעלה במהלך שמיעת הראיות, אין מדובר במקרה זה לטענת הנאשמים באלימות אלא במכות לשם חינוך.

כפועל יוצא מכך, גם הנאשמים לא רואים במכות אלו, לרבות בהחזקת מקל לשם איום (עובדה שבה מודה הנאשם), כאלימות סדרתית שיש בה את יסודות עבירת ההתעללות.

בשים לב לאמור לעיל נראה כי המחלוקת העובדתית היא מצומצמת (ואתייחס אליה בהמשך) בעוד שהמחלוקת המשפטית היא ליבו של תיק זה.

3. ראיות התביעה - הערות כלליות:

ראיות התביעה בפרשה זו נחלקות לשתיים. קבוצת העדויות הראשונה הם אותן עדויות אשר נגבו מילדי המשפחה באמצעות חוקרת הילדים. מדובר בעדויות שתועדו בוידאו ותומללו.

יתר הראיות הן עדויות של חוקרי משטרה, חוקרת ילדים, מורות ואנשי חינוך, אשר טיפלו בילדי המשפחה וזאת במקומות שונים בהם התגוררו הנאשמים עם ילדיהם.

למעט עדויות הילדים, שהן עדויות מכלי ראשון, עדויות התביעה הן למעשה עדויות של חוקרים ואנשי חינוך המעידים על דברים ששמעו מהילדים או דברים שראו בהתנהגות הילדים, לאו דווקא בתחום התא המשפחתי.

יחד עם זאת, ניתן ללמוד גם מדברים אלו על האוירה בה חיים הילדים ועל המצוקה שליוותה אותם.

עדויות התביעה במקרה זה הם על פניהם עדויות אמינות. מדובר בעיקרו של דבר באנשי מקצוע שאין להם כל עניין עם הנאשמים ולא ניתן לייחס להם כל יחס של איבה, שנאה וכדומה לנאשמים.

מעבר לכך, ככל שהדבר מתייחס לאנשי החינוך אשר טיפלו בילדים, ניתן לומר כי העדויות נמסרו לביהמ"ש (ובשלב קודם ליחידות החוקרות במשטרה) לא מתוך כעס או רצון לפגוע בנאשמים אלא מתוך דאגה, ובמידה רבה גם אהבה, לילדים.

מעבר לכך, מדובר בעדויות של בעלי מקצוע מכל קצווי הארץ, מבית שמש, למעלות, לגליל המערבי ורמת הגולן. מדובר באנשים אשר אין להם קשר זה עם זה ולמעשה אף לא ידעו אחד על קיומו של השני.

יחד עם זאת, איתרו כל אותם אנשים את אותן בעיות וסממנים לפגיעה בילדים וזאת מתוך עבודתם. הזהות שבין הממצאים של המורה בבית שמש, אנשי החינוך במעלות ואנשי קצרין מחזקת את האמינות של גרסת המאשימה במובן זה שאם כל אנשי החינוך והטיפול רואים את אותן תופעות, סימן הוא שאין מדובר בגחמה של עד בודד, אלא בתופעה המאובחנת ומזוהה על ידי רבים.

בסיכומו של דבר, ראיות התביעה הן עדויות אמינות של בעלי מקצוע אשר עדות אחת תומכת בעדות השניה.

4. העדים וגרסתם:

העדה נילי זקס חוקרת ילדים, אשר גבתה עדויות מילדי בני הזוג. העדויות עצמן מתועדות ומוקלטות במובן זה שניתן להתרשם מהילדים, זאת מעבר להתרשמות של חוקרת הילדים.

חוקרת הילדים קבעה כי עדויות הילדים בדרך כלל אמינות. בעדותה הפנתה לדברים שאמרו הילדים (חלקם דברים שגם עלו בעדויות המורים, גם הם מפי הילדים).

העדה ציינה בעדותה כי שני הבנים הבוגרים (ד. ו- ע.) סיפרו מהצד האחד על מכות שהם חווים בבית ועל "דברים כואבים". יחד עם זאת, ניסו שניהם להמעיט מחומרת האירועים כאשר שניהם ובמיוחד ע. מסבירים לה כי למעשה לא ניתן לקרוא למכות "להרביץ".

שניהם הסבירו שהאב לא מעוניין להכות, אבל הוא נאלץ לעשות זאת לצרכי חינוכם. שניהם הסבירו גם כי אין הם סובלים, אם כי חזרו וסיפרו על מכות אשר לדבריו של ד. אלו מכות שאי אפשר לקרוא להן מכות.

העדה נחקרה בחקירה נגדית ועדותה ארוכה ומפורטת. סבור אני כי גרסתה אמינה והיא גם תומכת באמינות גרסת הילדים עצמם, אשר פורטה בקלטות ובתמלילים.

מעדותה של העדה ניתן ללמוד על אמינות הילדים, אשר מתארים בשפה מפורטת את הקורה בבית, כאשר בד בבד עם הפירוט חוזרים הם על הכלל כי אסור לגלות לזרים את הדברים שנעשים בבית וכן כי האלימות שננקטת כלפיהם, בשפתם של הילדים, אינה למעשה אלימות אלא סוג של חינוך שנכפה על ההורים ועליהם שלא ברצונם.

עדת תביעה נוספת, אשר תיארה מציאות דומה, היא הגברת שירה גורדון, מי שהייתה מורה בבית ספר בבית שמש ולימדה את הילד ע. גם עדה זו אמינה וניכר בה כי הדברים שסיפרה הובאו לידיעתה מתוך עבודתה עם הילד ע., ילד אשר ביהמ"ש התרשם כי העדה דאגה לו הרבה מעבר לדאגה רגילה של מורה לתלמידיו.

אציין כבר כי מעבר לאירועי כתב אישום זה דאגתה של מורה זו לתלמיד ע. חורגת מהמקובל בשדה החינוך. נראה כי כל הורה היה שמח שמורה כזאת תחנך את ילדיו. תשומת ליבה לכל פרט קטן, דאגתה ונכונותה להשקיע מזמנה ומכספה בדאגה לילד ע. ראויה לציון, וזאת ללא כל קשר לתוצאות ההתדיינות בכתב אישום זה.

מצאתי לנכון לציין זאת מאחר וסבור אני כי מורה זו ראויה לכל ההערכה וההוקרה.

העדה סיפרה על תופעות של הזנחה במחוייבות ההורים כלפי ילדיהם. מדובר בהעדרויות מבית הספר, בין אם העדרויות לימים ובין אם באיחורים. ניכר מעדותה האמינה כי הנאשמים לא הקפידו במילוי חובותיהם כלפי הילדים בהתאם להוראות חוק לימוד חובה. התייצבות הילד ע. בבית הספר לא הייתה סדירה ולימודיו נפגעו.

מעבר לכך, המורה סיפרה כי הילד ע. היה מגיע לבית הספר לעיתים קרובות ללא אוכל, או שבתיקו היה אוכל מקולקל. המורה קנתה מכספה לאורך כל שנת הלימודים אוכל והייתה דואגת לספק לע. ארוחות בהפסקה.

הסברי ההורים בעדותם כי למעשה סיפקו אוכל, אלא שהילד ע. אהב יותר את האוכל שמכינה המורה, אינם אמינים ואינם סבירים, מה גם שהמורה העידה כי בדקה ומצאה אוכל מעופש בתיקו של ע. כאמור, עדותה אמינה עלי.

תמיכה לעדותה היא הדברים אשר אמרה לפיהם יודעת היא כי הסבתא מנתניה, הגב' ח.א., אשר העידה בפני, דואגת לילדים. פרט זה אשר עלה במספר עדויות יכול להיות ידוע רק למי שמעורה בענייני המשפחה ומצוי בקשר טוב עם הילדים.

בדרך אחרת לא יכלה המורה לדעת את מידת מעורבותה של הסבתא הדואגת (כפי יכולתה) למחסורם של נכדיה. ידיעה זו כפי שבאה לידי ביטוי בעדותה, מחזקת את אמינות הגרסה.

המורה העידה כי שמעה מע. שאביו מכה אותו בחגורה (עמ' 71 לפרוטוקול). מדובר באירוע בו שוחחו הילדים בכיתה על מכות מצריים והאופן בו היכו שוטרי פרעה את היהודים. הילד ע. סיפר באופן טבעי כי כך גם נוהג אביו.

אמירה ספונטאנית זו של הילד מצביעה על אמינות דבריו מאחר ואין כל סיבה שהילד יבדה סיפור ויספרו בכיתה. למעט מקרה אחד בו ראתה המורה סימן של מכה מתחת לעין של הילד, לא הבחינה היא בסימני אלימות על גופו ואולם ידעה לספר כי שמעה מהילדים בכיתה כי הבחינו בסימני מכות על גבו של ע. וזאת כאשר החליפו בגדים במלתחה לפני שיעור הספורט.

המורה עצמה ציינה כי הילד ע. לא הרבה לדבר על הדברים שקורים בבית ובדרך כלל המעיט בתיאוריו. תיאור זה של המורה על אופן ההתבטאות של הילד זהה לזה שתיארה חוקרת הילדים. העובדה ששתי הנשים מתארות את האופן בו חושפים הילדים את הקורה בבית בצורה זהה מחזקת את אמינות עדויות שתיהן.

כאמור, תיארה המורה אורח חיים משפחתי לפיו מאחרים הילדים ומחסירים לעיתים קרובות ימי לימודים שלמים. בסופו של דבר, ציינה העדה, עזבה המשפחה את בית שמש, וזאת ללא כל הודעה מוקדמת ולמעשה נעלמה מנוף בית הספר ללא שנמסרה על כך הודעה למורים ובלא שננקטו על ידי המורים הפעילויות החינוכיות הננקטות בדרך כלל כאשר ילד עוזב את בית הספר ועובר למקום אחר.

בסיכומו של דבר, עדותה של עדה זו אמינה.

עדה נוספת היא הגברת פיבי סגל, מורה בבית הספר במעלות. גם היא תיארה בצורה זהה את התנהלות המשפחה ככל שהדבר נוגע לבית הספר ויש בעדותה קווי דמיון רבים לעדותה של המורה שירה מבית שמש.

גם היא תיארה העדרויות רבות ואיחורים. גם היא שמעה מהילדים ובהמשך גם מהנאשמת, כי הילדים מקבלים מכות בבית. גם מורה זו לא ראתה סימני אלימות ואולם הדברים שנאמרו לה והאופן שבו נחשפה למציאות בה מוכים הילדים בביתם, מצביעה על אמינות גרסתה, גרסה אשר זהה למעשה לגרסתה של שירה מבית שמש.

מדובר כאמור במורות שאין להן כל קשר אחת עם השניה ולא ידעו כלל אחת על עדותה של השניה ובכל זאת תיארו תיאור זהה בנוגע למציאות המשפחתית. זהות זו שבין העדויות מחזקת את אמינות שתיהן.

גם מורה זו ציינה כי בסופו של דבר עזבה המשפחה ועברה למקום אחר בלא שנמסרה כל הודעה מוקדמת לבית הספר.

עדת התביעה דורית בלשן רדאי היא עובדת סוציאלית מכרמיאל אשר נקראה לטפל במשפחה.

העדה ביקרה בבית המשפחה ודיברה עם הנאשמת. מהנאשמת שמעה על המצוקה המשפחתית ובין היתר שמעה מהנאשמת על כך שההורים משתמשים באלימות על מנת להעניש את הילדים ולחנכם (ראה עמ' 143 לפרוטוקול).

העדה ליוותה גם את חקירת הילדים שבוצעה על ידי המשטרה וסיפרה על חוסר האמון אשר היה לנאשמים כלפי המשטרה והגופים הקשורים בחקירה.

העובדת הסוציאלית תיארה את הממצאים אשר הגיעו אליה משיחות עם מורים ואנשי חינוך וגם היא תיארה מצב בו הילדים אינם מבקרים בבית ספר ביקור סדיר.

הילדים סיפרו מעת לעת על אירועי אלימות ואולם הקפידו כל הזמן לומר שאסור לספר מה קורה בבית. ניתן היה ללמוד מהילדים כי הם סובלים מאלימות ומעוניינים שזו תפסק.

יחד עם זאת, למדה העדה מהילדים (ובהמשך גם מהנאשמת עצמה) כי למעשה מדובר בשגרה בה רואים את האלימות כחלק מאמצעי החינוך.

יצויין כי בשלב מסוים סיפרו הילדים שכתוצאה מהתערבות גופי החקירה הפסיקו הנאשמים להכות אותם ובשפתם של הילדים "ברגע שנכנסתם זה נגמר" (עמ' 121 לפרוטוקול).

בסיכומו של דבר, גם עדה זו תיארה למעשה תיאור זהה לתיאור שמסרה שירה מבית שמש ופיבי סגל ממעלות. מדובר בתיאור של מציאות משפחתית בה נוקטים ההורים באלימות כלפי ילדיהם כחלק מהליך חינוכי, לגישתם. גם היא תיארה את התיאור של איחורים והעדרויות מבית הספר. יצויין כי לדבריה אין מדובר באלימות ברוטאלית אשר השאירה פגיעות גוף בילדים.

יחד עם זאת, מדובר בשגרת חיים אשר בה איומים ומכות מהווים חלק בלתי נפרד מאורח החיים המשפחתי.

בסיכומו של דבר, גם עדותה אמינה. התמונה העולה מעדותה זהה למעשה לזו שעולה מעדויות אנשי החינוך האחרים שהיו מעורבים בתיק זה.

כמו העדויות האחרות, גם עדות זו מחזקת את אמינות גרסת המאשימה וזאת בשים לב לתמונה זהה העולה מעדויות אלו.

על העדויות האלו של אנשי החינוך יש להוסיף את עדויות הילדים עצמם, כפי שעולה מהקלטות שתומללו. ניכר בקלטות, כפי שהתרשמו המורים, אנשי החינוך וחוקרי הילדים, כי האווירה בבית היא כזו שמכות הוא אמצעי מקובל לחינוך ולמתן הוראות לילדים.

הילדים מספרים זאת מעת לעת בעדויותיהם, כאשר מיד לאחר תיאור של אירוע מפחיתים הם מחומרת אותו אירוע ועוברים לנושא אחר. כך למשל מספר ע. בעדותו מיום 19.6.01 עמ' 370, כאשר הוא מתייחס למכות, כי זו דרכו של האב לחנכו.

בהמשך מול שורה 677 הוא מספר על אירוע בו קיבל מכה ובעיטה כאשר חצה את הכביש ביחד עם בת דודתו בצורה שלא הניחה את דעתו של האב. כך בהמשך בשורה 695 כאשר סיפר על אירוע של ויכוח על צפיה בטלויזיה שהסתיים במכות וכך עוד פעמים רבות לאורך חקירתו. דברים דומים תוארו גם בעדותו בהתייחס לנאשמת (ש' 552 ואילך) ובמקומות רבים נוספים.

גם הילד ד. מסר בעדותו מיום 19.6.01 על מכות תוך שהוא מדגיש שלא צריך לספר לזרים הכל (ש' 276 ואילך). הוא מגדיר את המכות כסטירות שמטרתן לעזור לו להבין (ש' 394 ואילך וכן שורה 418 ואילך).

לכל אורך עדותו מוזכרים אירועים של אלימות ואיומים, כאשר הוא מספר ולאחר תיאור קצר מפסיק לספר (למשל, שורה 643 ואילך). למעשה ניתן לראות מעדותו כי מכות כשיטת חינוך הם שגרת חיים בבית המשפחה.

עדויות אלו של הילדים, עדויות אמינות אשר ניתן להתרשם מהן גם בצפיה בקלטות, מתארות למעשה את אותה מציאות אשר עדות התביעה, המורות וחוקרת הילדים זיהו מתוך שיחות עם הילדים.

אשר על כן ובסיכומו של דבר, אני קובע כי עדויות עדי התביעה היו אמינות.

5. גרסת הנאשמים:

כאמור, הנאשמים לא מכחישים כי היכו את ילדיהם, אלא שרואים הם במכות כחלק משיטה חינוכית ומערכת יחסים רגילה בין הורים לילדים.

נראה כי הם אינם מבינים ומכירים כלל בפסול שבאלימות וממעיטים מחשיבות הנושא ומעוצמת האלימות, כפי שהיא משתקפת מעדויות הילדים עצמם. בכל הנוגע לטענות בדבר איחורים לבית הספר והעדרויות, אין הם למעשה מכחישים את טענות המאשימה, אלא מפחיתים מחומרת העניין ולמעשה אינם רואים בשגרת החיים המשפחתית כבעיה.

לכל היותר מגדירים הם את התופעות הנ"ל כבעיות של השקמה וסידורי הסעה. ניכר כי אינם מודעים כלל לעובדה שבהתנהגות זו פוגעים הם בשילוב הילדים בבתי הספר, כמו גם מפרים הם את הוראות חוק לימוד חובה.

שני הנאשמים הכחישו מכל וכל את גרסתה של המורה שירה לפיה היה הילד ע. מגיע לבית הספר ללא אוכל, או עם אוכל מקולקל. שניהם ניסו לטעון כי מדובר בנקמנות מצד המורה, נקמנות אשר אין הם מסוגלים להסביר את הבסיס או עילה שבעטייה תנקוט מורה כלפיהם ביחס של נקמנות.

סבור אני כי גרסתם בעניין זה מחוסרת כל בסיס ובלתי אמינה.

ניכר בעדותם של שני הנאשמים כי הם אינם מבינים כלל או עוצמים את עיניהם בכל הנוגע למצוקת ילדיהם.

יצויין כי מדובר במשפחה אשר נדדה במהלך של 11 שנים במספר רב של ישובים. בכל אחד מהם שהתה פרק זמן קצר ומיד לאחר שרשויות הרווחה החלו לחקור ולברר עברה המשפחה למקום אחר.

ניכר כי שני בני הזוג אטומים למצוקת הילדים הנובעת ממעברים אלו ואינם רואים כלל, או לפחות אינם מודים כי הם רואים, את הסבל של הילדים מהמציאות המשפחתית.

כאמור ותוך כדי עדותם אישרו הנאשמים כי הם מכים את הילדים כחלק משיטה חינוכית. הנאשם אף אישר כי בביתו מקל המשמש כאיום לילדים, אם כי לטענתו לא עשה כל שימוש באותו מקל ולא היכה בו את הילדים.

עדותם של הנאשמים לא הייתה אמינה.

יובהר כי הנאשמים מציגים את הגרסה כפי שהם מאמינים בה. אינני סבור כי באו לביהמ"ש בכוונה או ברצון לומר דברים שאינם אמת. נראה כי הנאשמים אינם רואים את האמת שבביתם. האלימות הפכה לשגרה ולשיטת חיים. נראה כי מצוקה כלכלית ביחד עם תפיסת עולם מובילה את הנאשמים למצב בו הם רואים התנהגות הנחזית לגורמים הטיפוליים ולביהמ"ש כחריגה כהתנהגות נורמטיבית ומובנת מאליה.

למעשה, ניתן לומר כי הנאשמים לא רואים את הבעיה שבבסיס כתב האישום לא מחמת שראייתם אינה טובה אלא מהטעם שאינם מכירים בתופעה כבעיה.

מטעם הנאשמים העידו גם עדים נוספים. עדה ראשונה היא הגברת ח.א., אימו של הנאשם, אשר נזכרה בעדויות של המורים וגורמי הטיפול כ"סבתא מנתניה".

הגברת ח.א. תומכת במשפחה, הן במובן הכלכלי והן במעורבות של ממש בדאגה לילדים. היא משוחחת עם הילדים תדירות בטלפון ומבקרת בבית המשפחה. בנוסף, קונה לילדים ציוד לבתי ספר ופריטים נוספים וכן מארחת אותם בביתה לתקופות החופשים. העדה העידה כי לא הבחינה מעולם באלימות ולא שמעה גם מהילדים.

עוד מציינת היא כי הילדים מחונכים ובטוחה היא כי הוריהם מחנכים אותם לערכים הראויים. יחד עם זאת, מוכנה היא לאשר בעדותה כי לפעמים ילד דורש מכות כחלק מהליך החינוך (עמ' 159 ש' 5-10).

יובהר כי אין לבימ"ש כל ספק בכנותה של הסבתא, גב' ח.א., וברצונה ודאגתה לילדיה. יחד עם זאת נראה כי העדה לא רצתה לראות ואינה מוכנה לקבל את האפשרות שבבית בנה ינקטו אלימות כלפי ילדים, בדיוק כשם שאינה יכולה להודות ולהכיר באפשרות שלילד ע. לא היה אוכל בבית ספר והמורה נאלצה לספק לו אוכל על חשבונה (עמ' 175). היא מנסה בעדותה לתת הסבר הגיוני לתופעות שעלו בעדויות, תופעות שאפילו הנאשמים אינם מכחישים את כולן, וזאת כדי לא לראות את התמונה המצטיירת.

לא אקבע כי עדותה אינה אמינה מאחר וסבור אני כי העדה העידה על האירועים כפי שהיא יודעת אותם. אומר רק כי מעדותה עולה שככל הנראה אין היא יודעת את הנעשה בבית בנה, וזאת על אף דאגתה לנכדים ועל אף מעורבותה הרבה בקניית ציוד, תמיכה כלכלית ועזרה בגידול הילדים.

מטעם הנאשמים העידו עוד קרובי משפחה וחברים. יאמר מיד כולם אנשים ישרים. כולם סיפרו כי לא הבחינו באלימות אצל משפחת הנאשמים. ואולם מדובר בעדים שהם שכנים וחברים, אשר מטבע הדברים לא חיו ביחד עם הנאשמים.

כך למשל טכנאי המחשבים, יעקב סלומון, אשר ביקר מספר פעמים בבית המשפחה כאשר בא לתקן את המחשב. עד זה לא יכול היה באותם ביקורים קצרים לראות ולקלוט את המציאות שבבית המשפחה.

כך גם ישראל חדד, מי שהיה שכנם בבית שמש, אשר ידע לספר על קשר טוב בין המשפחות ובמיוחד בין ילדי המשפחות אשר היו בקשרים טובים. ואולם גם עד זה, מטבע הדברים, לא חי עם משפחת הנאשמים אלא לידה.

דבר דומה יש לומר גם על עמנואל וכניש, שכן ממושב חוסן, אשר אירח את משפחת הנאשמים בביתו כאשר הגיעו למושב ולאחר מכן גר בשכנות עימם. מוכן אני להניח כי עד זה לא ראה כל דבר חריג בתקופה הקצרה בה חיה המשפחה בביתו ובהמשך כשכן לא הבחין בתופעות מיוחדות. עניין זה מתיישב בין היתר עם העולה מכל העדויות ולפיהם הקפידו הילדים שלא לחשוף את הנעשה בבית וידעו לשמור, במידה רבה של קנאות, על פרטיות התא המשפחתי.

דווקא מעדותו של עד ההגנה בצלאל אריאל, איש קצרין ומנהל בית ספר, ניתן היה ללמוד מהצד האחד על המתח והבעיות במשפחת הנאשמים ומהצד השני על יכולתם להסתיר את הקורה בבית מהעולם הבא עימם במגע.

העד העיד כי לא הבחין בתופעות חריגות אצל הילדים אשר למדו בבית הספר אותו הוא מנהל וכן סיפר כי הילדים מחונכים ומנומסים. יחד עם זאת, התגלה בעדותו כי בתקופה מסוימת פנו אליו מלשכת הרווחה בקצרין וביקשו שהילד ד. שהוא בן כיתה של בנו, יבוא להתגורר בביתם. ד. גר במשפחת בצלאל אריאל תקופה של כ- 5 שבועות ולאחר מכן הודיע שהוא רוצה לחזור להוריו.

בכל התקופה הנ"ל לא סיפר ד. מדוע עזב את הבית. העד הסביר כי לא רצה לחקור וללחוץ על הילד והעדיף לארח אותו ולהקל עליו. יחד עם זאת, לא ניתן לראות תופעה זו כתופעה שגרתית.

גם אם הילד ד. הוא חבר של בן משפחת בצלאל אריאל, העובדה שבחר לעזוב את בית הוריו לתקופה של 5 שבועות וביקש ממחלקת הרווחה במועצה המקומית לעבור להתגורר אצל המשפחה הנ"ל, אינה תופעה אשר ניתן לעבור עליה ללא קבלת הסבר.

העובדה שהעד, שהוא מנהל בית ספר, לא הצליח לקבל הסבר, היא הראיה הטובה ביותר לאורח החיים המשפחתי בו מקפידים הילדים שלא לחשוף את הנעשה בבית. אירוע זה מצביע אולי יותר מכל על מצוקתו של ד. אשר עוזב את בית הוריו ועובר להתגורר אצל חבר ויחד עם זאת אינו מוכן לספר דבר על הנעשה בבית.

נדמה שמתופעה זו ניתן ללמוד אולי יותר מכל על המצוקה וגם אם לא נאמר דבר על ידי ד. הרי ששתיקתו הרועמת מדברת בעד עצמה.

לא התעלמתי גם מעדותה של הגברת ש.ת., אחותה של הנאשמת, אשר גם היא כמו הסבתא נהגה לארח את הילדים ולעזור למשפחה.

גם היא לא ראתה תופעות חריגות ואולם בשים לב לכל האמור לעיל לא ניתן ללמוד מכך דבר. כפי שעולה ממכלול העדויות, הייתה שגרת החיים במשפחה שגרה של הסתרה כאשר הדברים אינם יוצאים אל החוץ.

בסיכומו של דבר, גם העובדה שעדה זו לא ראתה דברים חריגים אינה מלמדת כי שגרת החיים במשפחת הנאשמים היא שגרת חיים של משפחה רגילה.

הכלל הוא כי עדות של עד האומר כי לא ראה דבר, דהיינו, "ראיה שלילית", אין בה כדי לסתור ראיות פוזיטיביות מהן ניתן ללמוד על קיומה של תופעה. כך גם במקרה זה.

עדויות עדי ההגנה אשר מעידים כי לא ראו, אינן פוגמות בעדויות המאשימה, המצביעות על תופעות של אלימות, כפי שעלה מדברי הילדים עצמם וכפי שעלה מעדויות עדי התביעה האחרים. לעניין משקלם של ראיות שליליות ראה:

ע"פ 433/77, מדינת ישראל נ. רפאל חג'ג', פ"ד לב(1) 548, 555-554 ;
ע"פ 4912/96, ודיסלב רחמימוב נ. מדינת ישראל, תק-על 99(2), 971, 978.נ

במילים אחרות, עדי ההגנה הם אנשים ישרים. אמינה עלי טענתם כי לא הבחינו בכל תופעה חריגה. ואולם אין בכך כדי לשלול את העובדות העולות מעדויות התביעה, עובדות אמינות, המצביעות על מציאות חיים של משפחה בה האלימות כלפי הילדים היא תופעה ושיטה חינוכית, משפחה בה ההורים שקועים בעולמם וככל הנראה אינם ערים למצוקת ילדיהם.

6. סיכום ממצאים עובדתיים:

בסיכומו של דבר, אני קובע כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לספק הסביר כי הנאשמים היכו את ילדיהם מעת לעת וזאת כחלק מתפיסת עולם חינוכית. אני סבור כי לא הוכח מעבר לספק סביר, כי הילדים הוכו באמצעות מקל או באמצעות חגורה, ואולם עצם השימוש באלימות והכאת הילדים הוכחה מעבר לספק סביר, וזאת בין היתר על בסיס עדות הנאשמים עצמם.

הנאשם היה זה שהיכה יותר ואולם גם הנאשמת לא טמנה ידה (וגם נעליה וחפציה) בצלחת ולעיתים נהגה לסטור או להשליך חפצים על הילדים.

כמו כן, הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשמים לא הקפידו להביא את ילדיהם לבית הספר באופן סדיר.

הילדים נעדרו מבית הספר פעמים רבות ובפעמים אחרות הגיעו באיחור רב. הוכח גם כי לעיתים קרובות היו הילדים ובמיוחד הילד ע. מגיעים לבית הספר במצב של הזנחה, ללא ציוד וללא אוכל.

כמו כן, עלה מחומר הראיות, כי המשפחה העתיקה מקום מגוריה מישוב לישוב בתדירות גבוהה ונראה כי בכל עת בה ניסו רשויות הרווחה להגיע אל המשפחה ולסייע לילדים, החליטו ההורים על מעבר לכתובת וישוב חדש.

7. טענת הנאשמים בדבר היתר להכות ילדים לצרכי חינוכם:

 הנאשמים טוענים, אם כי בשפה רפה, כי במידה בה היכו את ילדיהם, היה הדבר לצרכי חינוכם. למעשה טוענים הם כי יש לראות באלימות שנקטו כסוג של ענישה חינוכית אשר אין בו לכשעצמו עבירה.

"ענישה גופנית" כאמצעי חינוכי, נפסלה על-ידי בית המשפט העליון ונקבע כבר כי אסורה היא. ראה:

ע"פ 4405/94, מ"י נ' עבד אלגני, פ"ד מח(5), 192:

ע"פ 4596/98, פלונית נ. מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 145:

 עש"מ 1730/00, פלונית נ. מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 433:

ע"פ (מח חיפה) 1205/04, מ"י נ' ק.נ., פסק דין מיום 20.7.04, פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט.ב

לא בכדי לא עמד הסנגור על טענה זו, וטוב שכך. יחד עם זאת, העלה הסנגור את טיעוניו בדבר ענישה גופנית וזאת כדי להבהיר את הרקע לביצוע העבירות, רקע המבוסס בין היתר על הוראות מההלכה היהודית אשר הסנגור מבקש להבהיר כי אלו עמדו לנגד עיני הנאשמים.

למעשה, מבקש הוא כי בית המשפט יכיר ברקע של הנאשמים כאנשים דתיים, כחלק מהסיבה בגינה נקטו באלימות כלפי הילדים.

יובהר כי לכל היותר מקומה של טענה זו במסגרת שיקולי הענישה, מאחר ואין היא עומדת במסגרת טענת הצידוק המוכרת בדין. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לענין זה כבר בשלב הכרעת הדין.

כאמור, טוען הסנגור לענין זה כי יש להתחשב ברקע של הנאשמים כאנשים דתיים וביקש אף להפנות את בית המשפט למקורות ההלכה בענין זה. אלא שלדבריו התייעץ קודם לדיון בפני עם חבר שופט וזה ייעץ לו שלא להביא בפני בית המשפט מקורות מהמשפט העברי.

אין אלא להצר על כך שהסנגור נמנע מלהציג את מקורות ההלכה בפני בית המשפט. מעבר לעובדה שהמשפט העברי הוא חלק ממקורות המשפט בישראל, ומקור לפרשנות הוראות החוק מכוח חוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980, הרי שבהיותה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, חובה על כל רשויות אכיפת החוק, לרבות בתי המשפט, לפרש את החוק וליישמו באופן שבו תובא לידי ביטוי "יהדותה" של המדינה במסגרת יישום הדין.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"א 7504/95, 7793, גאנם יאסין נ' "ימין ישראל",  פ"ד נ(2), 45 ,עמ' 74-75:

”המשפט העברי הוא "נכס תרבותנו הלאומית" (לנדוי, "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט", משפטים א 305 ,292 (התשכ"ה)). הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו.

"האומה היהודית [התייחסה] אל המשפט העברי, בכל תקופותיה ובכל תפוצותיה כאל קניינה המיוחד, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה" (השופט אגרנט בע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח 177 ,141).

קבלת השראה מהמשפט העברי בגיבוש החקיקה ובפרשנותה עולה בקנה אחד עם היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד”.ו

על המחלוקת במיקומו של המשפט העברי כמקור לפרשנות ולאימוץ הסדרים ראה:

ד"נ 13/80,  אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח',  פ"ד לה(2), 785;
בג"צ 1635/90, יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ו-17 אח', פ"ד מה(1), 749.נ
לקושי שבאיזון בין ערכי "יהדותה" של המדינה ובין ערכיה הדמוקרטיים ראה:

מ. אילון, " דרך חוק בחוקה:  ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", עיוני משפט יז' 659, 663 – 672.ברות גביזון, "מדינה יהודית ודמוקרטית: זהות פוליטית, אידיאולוגיה ומשפט", עיוני משפט יט(3) (תשנ"ה), 631.

לא כאן המקום לתחום את מקומו של המשפט העברי, ומעבר לכך – מקומן של תפיסות העולם ומסורות בחברה הדתית, בשיטת משפטנו, זאת כחלק מהשאלה הרחבה של מקומה של ההלכה והדת במדינה יהודית ודמוקרטית. הגישות בסוגיה זו רבות וטעונות ליבון ודו – שיח חברתי מתמשך.

יש הרואים בעצם הציונות והקמת המדינה כאירוע דתי ותופעה בעלת אופי משיחי, וכפועל יוצא מכך מטיפים לאימוץ הלכה כדין המחייב. יש הרואים בהקמת מדינת ישראל כאירוע  מדיני – חילוני כאשר בנין החברה היהודית בו מחייב את חידוש הקשר והזיקה למסורת, תוך ראית המורשת התרבותית היהודית, והמורשת הדתית בכלל זה, כמורשתה של מדינת ישראל.

ראה למשל כדוגמא לגישות סותרות (וקיימות עוד רבות):

דוד הרטמן, "מסיני לציון – חידושה של הברית", הוצאת עם עובד 1992, עמ' 303 ואילך:

רון חריס, עורך, "ליד ערש המשפט  - ספר חיים צדוק", הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה 2002, 326 – 327.

די אם נאמר כי קליטת "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של  מורשת ישראל" (כאמור בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט) וככל שהדבר מתיישב עם עקרונותיה הדמוקרטים של שיטת המשפט, יש בה כדי להוות חלק מרכזי באותו דו-שיח חברתי, פשרה והשלמה בין גישות ותפיסות עולם שונות, שהם תנאי הכרחי לגיבושה המוסכם של מסגרת משפטית חוקתית יציבה. ראה על דרך ההקש:

ר. גביזון וא. שפירא, "מבוא לפדרליסט", "הפדראליסט" הוצאת מכון שלם 2002.

מכאן גם החשיבות שבהתייחסות למקורות המשפט העברי בכלל, ובמיוחד כאשר טוענים הנאשמים מעין טענת צידוק, המתבססת על תפיסת עולמם הדתית. אוסיף עוד כי תפיסת עולם דתית יכולה, בנסיבות מסוימות,  לעורר את הדיון בשאלה האם יש מקום ליתן משקל לרקע התרבותי של הנאשמים וזאת במסגרת ניתוח הילך המחשבה והיסוד הנפשי שבבסיס העבירות שביצעו, בין אם לצורך ההרשעה ובין אם כדיון במסגרת שיקולי הענישה.

ראה לעניין זה:

ש. דותן, "על מקומה של 'ההגנה התרבותית' במשפט הפלילי בישראל", פורסם בחוברת הסניגור מס' 86 ממאי 2004, עמ' 5.

התייחסות לתפיסות עולם תרבותיות וחברתיות בקהילות בעלות אופי ייחודי ומתן ביטוי לתפיסות עולם אלו במסגרת שיקולי אכיפת חוק, הינו נושא הראוי לליבון ולדיון בפני עצמו, וזאת כחלק מדיון נרחב במעמדה של קהילה והתרבות הקהילתית כגורם במסגרת אכיפת החוק, תוך התייחסות בין היתר להתנגשות האפשרית שבין ההתחשבות בתפיסות העולם של גופים מסורתיים ובין הנחלת העקרונות של שיטת המשפט המודרנית והדמוקרטית. ראה:

M. Adelman, E. Erez, Nadera Shalhoub-Kevorkian "Policing Violence Against Minority Women in Multicultural Societies: "Community" and the Politics of Exclusion".

פורסם ב"משטרה וחברה", גיליון 7, עמ' 105, כתב עת ישראלי בין תחומי בנושאי אכיפת חוק וקרימינילוגיה, המוצא על ידי משטרת ישראל בסיוע המרכז לחקר בטחון לאומי באוניברסיטת חיפה.

כאמור, מטעמים השמורים עמו, בחר הסניגור שלא להרחיב את הדיון בהקשר זה. לא הובאו ראיות לפיהן שימוש במכות כאמצעי חינוכי הוא אכן מאפיין מקובל בחברה הדתית/מסורתית. בנוסף, נמנע הסניגור, כפי שהצהיר, לתמוך טיעוניו במובאות מתוך ההלכה. מצאתי לנכון לעשות זאת במסגרת הכרעת הדין.

בחינת מכלול מקורות המשפט העברי מלמדת שענישה גופנית כאמצעי חינוך הייתה קיימת כבר בימי קדם, וניתן לה ביטוי הן במקורות "ספרותיים" הן בנורמות משפטיות.

וכבר מצינו בספר משלי הוראות מעין נורמטיביות המצדדות באלימות נגד ילדים כאמצעי לענישה חינוכית, כגון: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד); "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כג, יג-יד).

גם בתקופת המשנה והתלמוד יש הדים ועדים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית, אם כי כאן ניכרים ניצנים ראשונים של דעות חכמים המבקשים לעדנה במקצת ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי:

"כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא [=כשאתה מכה את התלמיד - אל תכהו אלא בשרוך הנעל]" (בבא בתרא כא ע"א), ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א): "בערקתא דמסאנא: ברצונות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק".

בתקופת הגאונים ניכרת הסתייגות מן ההכאה. בהתייחסו לדברי התלמוד במסכת בבא בתרא, כותב רב נטרונאי גאון, בן המאה התשיעית: "ומלמדי תינוקות שפירשתם שמכים הרבה את התינוקות, ודאי תינוקות אינם למדים אלא כך, מתוך הכאה, ומה שאמר רב שמואל בר שילת [בבא בתרא כא ע"א] הלכה היא.

אבל אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים - אכזרי הוא, ומתרים בו פעם פעמיים ושלוש, אם מקבל מוטב, ואם לא מסלקים אותו" (תרגום תשובות הגאונים גינצברג, גאוניקה, עמ'  119).

הגישה הרואה בענישה גופנית דרך חינוכית הולמת קיבלה ביטוי ב"משנה תורה" להרמב"ם: "מכניסים את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה.

ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך, לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה" (הלכות תלמוד תורה ב, ב). גם בשולחן ערוך, יש הד עקיף לשכיחות התופעה: "צריך להיזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי.

 ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנא, סעיף יח). והעיר בעל טורי זהב: "אפילו ברצועה".

ואולם, ניתן לראות גם ביטוי לגישה אחרת כבר ממשלי המעדיף את הגערה על פי ההכאה אפילו בכסיל: "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי י"ז, י'). מכאן, שלא בהכרח ענישה גופנית מחוייבת המציאות ואין הכרח שתוביל לתוצאות של חינוך טוב יותר.

ראש וראשון למגנים את השימוש בעונשים גופניים כדרך חינוכית הוא רבי שמשון (בן) רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שכתב: "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים.

והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה" (על יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה).

דברים נכוחים בעניין זה כתב גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים בהתייחסו לדברי התלמוד: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות.

וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' " (ברכות ז, ע"א). על דברים אלה כתב הרב קוק:

”יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות" - כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה.

ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות [כך במקור] הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם.

"וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות" - הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי [=שאינו מתוכנן, בשעת הרוגז והכעס על מעשהו הפתאומי של הילד], כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך, גם על זה יפה המרדות השכלית [=בדברים ולא בעונשי גוף], כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב [=של] אותם שכבר העוו דרכם.

רק החובה [=היא] להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.”

נראה אם כן, כי גם במקורות ההלכתיים ובמשפט העברי קיימת מחלוקת בכל הנוגע לשימוש בענישה גופנית כמכשיר חינוכי. האמור במשלי כ"ג, פסוקים יג' - יד', שם נאמר: "אל תמנע מנער מוסר כי תוכנו בשבט לא ימות.

אתה בשבט תוכנו ונפשו משאול תציל", זכה לפירושים שונים. יש אשר פירשו את הביטוי כלגיטימציה לענישה גופנית. ואולם, יש המפרשים את הפסוק כהוראה לקבוע לילד גבולות של התנהגות ולהטיל עליו מרות באופן בו ידע להבדיל בין מותר ואסור.

ניתן לראות את ה"שבט" כשבט מוסר, במובן זה שעל ההורה להבהיר לילד כי קיימים גבולות של התנהגות מותרת, ואולם זאת לאו דווקא באלימות אלא תוך שימוש במרות מוסרית. ראה:

המלבי"מ למשלי, י, יג':

שו"ת, בנימין זאב, סימן פ"ח:

הרב ש. אבינר, "החינוך הטבעי" (תשנ"ב) 1931-1930.

מכל האמור לעיל עולה כי ניתן לפרש את הביטויים של "שבט" ו"ייסורים", המוזכרים במקורות ההלכה, לאו דווקא כהיתר לענישה גופנית, אלא כהפניה לשימוש בשבט המוסר, דהיינו, הטלת מרות מוסרית על ילדים תוך קביעת גבולות של מותר ואסור. ראה:

בנימין שמואלי, "ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם, על פי המשפט העברי - פגישות מסורתיות וזרמים מודרניים", פלילים י', עמ' 365 ואילך.נ

לסיכומו של דבר וגם אם נפנה למקורות, אין הכרח להגיע אל המסקנה כי ענישה באמצעות של מכות היא הראויה והמקובלת.

נראה כי פרשנות אפשרית ומקובלת גם על חכמי ההלכה היא, הטלת מרות על ילדים באמצעי משמעת וקביעת גבולות, וזאת מכוח מוסרי ולאו דווקא באמצעים פיזיים.

גישה זו של ההלכה מתיישבת גם עם חוקי מדינת ישראל ופסיקת בתי המשפט, ועם עקרונות היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מצאתי לנכון לציין זאת  במיוחד לאור דבריו של הסנגור, אשר ביקש לראות ברקע הדתי ובמקורות המשפט העברי, כמעין צידוק או הסבר להתנהגות הנאשמים.

כאמור לעיל, סבור אני כי אין לראות בדברים אלו כהסבר או צידוק. אין לראות בהלכה כממליצה או מנחה להעניש בענישה גופנית דווקא וכאמור, קיימים זרמים בהלכה המורים אחרת.

מעבר לכך, נראה כי דווקא ממי שמבסס את אורחות חייו על הוראות ההלכה, ניתן היה לצפות לדאגה ולקשב רב יותר לצרכי ילדיו. כפי שצוין לעיל, קבעתי כי הוכח מעבר לספק סביר, שהנאשמים לא דאגו לספק צרכים בסיסיים לילדיהם, לפחות בתקופה בה התגוררה המשפחה בבית שמש.

כפי שצוין, נקבע כממצא עובדתי כי הילד ע. היה מגיע לבית הספר ללא אוכל, או כאשר הוא מצויד באוכל מקולקל. בפועל, מי שדאג לכלכלתו היתה מחנכת הכיתה, הכל כפי שתואר לעיל. התנהגות זו של הנאשמים מנוגדת לחובותיהם לא רק על-פי החוק (ראה בהמשך), אלא על-פי ההלכה, כפי שנקבע על-ידי הרמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה ו (וכן בטור ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג, סעיפים ו-ז):

”ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו.”

החובה לספק לילד ההולך לבית הספר אוכל במידה הדרושה לו, מבוססת אף היא בדין העברי, ומי שטוען לצידוק בהתנהגותו על בסיס תפיסת עולמו הדתית או תוך הפנייה למקורות, ראוי היה שיקפיד גם בענין זה של דאגה לצרכים הבסיסיים של ילדיו.

מצאתי לנכון להעיר בענין זה, בטרם אדון בעבירות המיוחסות לנאשמים,  על-פי העובדות והממצאים כפי שהוכחו.

8. התוצאה המשפטית של העובדות כפי שהוכחו:

כאמור לעיל, קבעתי  כממצא עובדתי כי הנאשמים היכו את ילדיהם מעת לעת. יובהר כי מהעדויות לא עלתה תופעה שיטתית של אלימות כלפי הילדים, אלא בעיקר התפרצויות אלימות מעת לעת.

הנאשמים עצמם הודו כי תקפו את הילדים באופן בו היכו אותם. כאמור, ביקשו הם לראות במכות אלו כענישה חינוכית, וכפי שהובהר, ענישה בדרך של אלימות אסורה היא ומהווה עבירה.

בהתאם, ועל יסוד הודאתם, יש להרשיעם בעבירת התקיפה המיוחסת להם. יצוין, כי לטעמי לא הוכחו כל אחד מהמקרים הספציפייים המפורטים בכתב האישום, ואולם הוכח מעבר לכל ספק סביר, ולמעשה הנאשמים הודו, כי נהגו להכות את ילדיהם.

בהתאם, ועל יסוד הודאתם, יש להרשיעם בעבירת התקיפה המיוחסת להם בכתב האישום.

כאמור, מיוחסת לנאשמים גם עבירה של התעללות, עבירה לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין. אין חולק כי הנאשמים הם האחראים על ילדיהם הקטינים, כמשמעו בהוראת החוק.

השאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה היא האם אותם מעשי אלימות מהצד האחד, ביחד עם אווירת איומים כפי שנהגה בבית משפחת הנאשמים, ובהצטרף לתופעות של ההזנחה (אליהן עוד אתייחס בהמשך) מהווים ביחד עבירה של התעללות גופנית או נפשית בקטינים.

הגדרתה של עבירת אלימות כהתעללות אינה פשוטה כלל ועיקר. ביהמ"ש העליון דן באריכות בסוגיה בע"פ 4596/98, פלונית נ' מ"י, פ"ד נד(1), 145. במסגרת פסק דין זה נדון בהרחבה היחס שבין עבירה של תקיפה ובין עבירת ההתעללות.

נקבע בין היתר כי התעללות היא התנהגות הטומנת בתוכה אכזריות, הטלת אימה או השפלה, אשר מקנה להתנהגות את התווית הבלתי מוסרית, שאינה נלווית בהכרח לכל מעשה עבירה הכרוך בהפעלת כוח.

יצוין כי עבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית ולא תוצאתית. בהתאם, אין הכרח כי האלימות תוביל לתוצאה של חבלת גוף כדי שתוגדר ככזו. התעללות יכולה להתבצע על ידי מעשה אקטיבי ואולם יכולה לשאת גם אופי של מחדל, כגון הרעבה או הזנחה, אשר במקרים מתאימים יכולים גם הם להחשב כהתעללות.

בין היתר, ולצורך הגדרת ההתנהגות כהתעללות ניתן לעשות בקיומו של נזק פיזי או נפשי כלי ראייתי כדי להוכיח את חומרת המעשה. ואולם אין הכרח לקיומו של נזק גוף או נפש.

מאחר ובמקרים רבים מצוי קורבן העבירה בעמדת נחיתות כלפי הפוגע בו, הרי שבהערכת טיבה של התנהגות וסיווגה כהתעללות אין לתת משקל רב לעמדת הקורבן, אשר ייתכן ולא ירגיש כלל כי הוא נתון ליחס משפיל או אכזרי. בחינת קיומה של עבירת ההתעללות היא תוך נקודת מבט אובייקטיבית, הבוחנת את התנהגותו של המתעלל.

סוגי ההתנהגות המהווים התעללות אינם מפורטים ברשימה סגורה. יחד עם זאת, קיימים סממנים אשר ניתן בעזרתם לזהות התנהגות העולה בכדי התעללות.

כך למשל, כאשר מדובר בסדרה מתמשכת של מעשים או מחדלים וכאשר הצטברות המעשים או המחדלים יכולה להצביע על אכזריות, ביזוי והשפלה. יש וגם אירוע חד פעמי יחשב כהתעללות ואולם לשם כך יש לייחד את המעשה מהתקיפה סתם ובדרך כלל תאופיין התעללות באכזריות ובהטלת פחד ואימה משמעותיים, בהשפלה וביזוי בולטים של הקורבן.

ראה:

ע"פ 2696/96, פלוני נ' מ"י, תק-על 96(3), 179:

ע"פ 7861/96, פלוני נ' מ"י, תק-על 97(2), 56:

ע"פ 6274/98, פלוני נ' מ"י, פ"ד נה(2), 293:

ע"פ 5224/97, מ"י נ' שדה אור, פ"ד נב(3), 374:

ע"פ 5598/99, פלוני נ' מ"י, תק-על 2000(3), 2416.

בשים לב לאמור לעיל, סבור אני כי התנהגותם של הנאשמים אינה מגיעה לכלל התעללות כמשמעה בסעיף 368ג' לחוק העונשין. אמנם מדובר בסדרה של מעשי אלימות, המתמשכים לאורך זמן וזאת בשילוב של הזנחה ואטימות לצרכי הילדים ואולם מעשים אלה לוו גם בדאגה לילדים, אם כי דאגה זו באה לידי ביטוי בצורה מעוותת של אספקת צרכים.

אינני סבור כי מעשיהם של הנאשמים הגיעו לכלל אכזריות ובשים לב להלכות שנקבעו, סבור אני כי לא ניתן להגדיר את ההתנהגות כפי שבאה לידי ביטוי בראיות שבפני, כהתעללות.

בהתאם, סבור אני שיש לזכות את הנאשמים מעבירת התעללות לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין.

בחנתי האם יש מקום במקרה זה להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 362 לחוק העונשין, שעניינה הזנחת ילדים ומושגחים אחרים. סעיף 362 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

”הורהו של ילד שלא מלאו לו 14 שנים או של מי שאינו מסוג לדאוג לצרכי חייו (בסעיף זה ובסעיף הבא - מושגחים), וכל המחוייב על פי דין או הסכם לדאוג לצרכי חייו של מושגח הנתון בהשגחתו, והוא איננו מספק מזון, לבוש, צרכי לינה וצרכי חיים חיוניים אחרים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו, דינו מאסר 3 שנים, זולת אם הוכיח שנקט אמצעים סבירים לפי הנסיבות להשגת הדרוש כדי לספק את הצרכים ואין בידו לספקם”.

בסעיף זה מצביע על חובתו של הורה לספק לקטין המתגורר עמו את צרכי מחייתו. הוראת חוק זו באה בהמשך להוראת סעיף 323 לחוק העונשין, המטילה על הורה חובה לספק את צרכי מחייתו של הקטין בן ביתו.

על זאת יש להוסיף גם את הוראת סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962, המטילה על ההורים ".חובה לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו".

החוק מביא בחשבון את האפשרות שעקב קושי כזה או אחר, לרבות מצוקה כלכלית, לא יוכל ההורה לספק את כל הצרכים ובמקרה כזה מטיל עליו החוק חובה לנקוט באמצעים סבירים ולעשות את כל הדרוש כדי לספק את אותם צרכים.

מכאן שהורה המזניח את ילדיו, אינו דואג לצרכיהם ואף אינו מדווח לרשויות הרווחה כי אין באפשרותו לספק את צרכי המחיה של ילדיו, ימצא כמי שביצע עבירה ולא נקט באמצעים סבירים כדי לדאוג לצרכי ילדיו.

עבירה לפי סעיף 362 הנ"ל היא עבירת רשלנות. הנטל להוכיח כי נאשם נקט באמצעי סביר לדאוג לילדיו מוטל על הנאשם. ראה:

קדמי, על הדין בפלילים (חלק שני, תשנ"ה), 801 - 802.ו

כאמור, הוכח כי ילדי המשפחה נשלחו לבית הספר כאשר הם מוזנחים ולעיתים אף ללא אוכל בכלל או כאשר הם מצוידים באוכל מקולקל.

יתרה מזו, הילדים נעדרו לעיתים קרובות מבית הספר. התנהגות זו של הורים יכולה בנסיבות מסוימות להגיע לכלל עבירה לפי סעיף 362 לחוק העונשין.

יחד עם זאת, סברתי כי במקרה שלפני לא הגיעה ההזנחה לכלל פגיעה או סיכון שלומם ובריאותם של הילדים. לכן, לא מצאתי מקום להרשיעם בעבירה זו, על אף שסבור אני כי לא הייתה מניעה לעשות כן גם אם לא נכללה עבירה זו בכתב האישום, זאת מאחר ונושא ההתנהגות נשוא העבירה נדון בהרחבה הן באופן שבו נחקרו העדים והן בטיעוני הצדדים, במובן זה שניתנה לנאשמים הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתם בעבירה זו, עבירה שעונשה פחות מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום.

לעניין הרשעה בעבירה שלא הוזכרה בכתב האישום ראה:

ע"פ 545/88, שלמה בן עזרא נ' מ"י, פ"ד מג(2), 316, 323 - 324:

ע"פ 1377/94 אהרון משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 112, עמ' 148 -149:

ע"פ 1145/92 פלוני נ' מועצת רואי החשבון, פ"ד מח(4), 314, עמ' 325-326:

ע"פ 2125/94 מירו כהן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 121, עמ' 122.

יצויין כי התביעה גם לא ביקשה בסיכומיה להרשיע את הנאשמים בעבירה זו. ואולם כפי שציינה התובעת - נסיבות תיק זה מצביעות יותר מכל על הצורך בטיפול ובסיוע למשפחה.

מצאתי לנכון בהקשר זה להבהיר כי התנהגות הנאשמים גבלה בקיומם של יסודות עבירת ההזנחה.

אוסיף עוד כי העדרויות הילדים מבית הספר, בין אם בדרך של איחורים תדירים ובין אם העדרויות לתקופות, כפי שהוכח, מהווים הפרה של חובת ההורים לדאוג לכך שילדיהם ילמדו באופן סדיר במוסד חינוך מוכר וזאת בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט - 1949.

יחד עם זאת, לא מצאתי מקום להרשיע את הנאשמים בעניין זה מאחר והצדדים לא טענו במסגרת סיכומיהם ולא התייחסו לתופעת החיסורים מבית הספר.

בנסיבות אלה סברתי כי לא ניתנה לנאשמים ההזדמנות הנאותה להתגונן מפני עבירה זו, שגם היא לא פורטה בכתב האישום. יחד עם זאת ומאותם טעמים שצוינו לעיל, סברתי כי יש מקום להבהיר לנאשמים כי לכאורה התנהגותם והעדר ההקפדה על התייצבות הילדים באופן סביר בבית הספר מהווה גם עבירה בהתאם להוראות חוק לימוד חובה.

9. סיכום הכרעת הדין:

בסיכומו של דבר, אני מורה להרשיע את הנאשמים בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.

אני מורה לזכות את הנאשמים מעבירה של התעללות בקטין חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין.

התיק יקבע להמשך הדיון בעניין העונש. תיק זה התנהל בדלתיים סגורות. יחד עם זאת ובהסכמת הצדדים, מותרת הכרעת הדין לפרסום וזאת לאחר שהושמטו ממנה כל הפרטים המזהים של המתלוננים ומשפחתם.

למען הסר ספק, פרטים אלו אסורים לפרסום. ניתנה היום ג' באב, תשס"ד (21 ביולי 2004) במעמד הנאשמים, הסניגור וב"כ המאשימה.

ר. שפירא, שופט