הזכות לשוויון של נכים – עתירה של תלמיד נכה

הזכות לשוויון של נכים – עתירה של תלמיד נכה

בג"צ 7081/93

שחר בוצר נגד  מועצה מקומית "מכבים-רעות" .תק-על 96(1), 818.

1. שחר בוצר

2. "בזכות" מיסודה של האגודה לזכויות האזרח
בישראל

3. ארגון הגג של ארגוני נכים ונכים בלתי מאוגדים

נגד

1. מועצה מקומית "מכבים-רעות"

2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מכבים-רעות"

3. שר החינוך והתרבות

4. שר הפנים, משיב פורמלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[12.3.96, 3.9.95]

לפני הנשיא א' ברק, השופטים י' קדמי, ד' דורנר

בקשה למתן צו על תנאי

האבא - דוד בוצר - בשם עותר מס' 1

עו"ד אריאלה אופיר - בשם משיבים 2 ו3-

עו"ד מיכה גדרון - בשם משיבים 1 ו2-

עו"ד יהודה שפר - בשם משיבים 3 ו4-

פ ס ק - ד י ן

הנשיא א. ברק

העובדות

1.העותר הוא נער כבן שלוש-עשרה. הוא סובל ממחלת ניוון שרירים

(S.M.A).

בשל המחלה הוא מתנועע באמצעות כיסא גלגלים חשמלי. למרות המחלה מנסה העותר לקיים אורח חיים דומה לזה של נער בגילו.

הוא לומד בבית הספר בשכונת "רעות" שבישוב "מכבים", בו הוא גר עם משפחתו מאז חודש אוגוסט 1991.

הוא משתתף בחוגים, בפעילויות ספורט ובפעילויות חברתיות אחרות, כל כמה שהדבר מתאפשר לו.

2. הישוב "מכבים-רעות", הוקם על ידי עמותת "נאות מודיעין". הוא מאוכלס מאז שנת 1991.

הוריו של העותר פנו, החל משלבי התכנון המקוריים של הישוב ועוד בטרם הגיעו להתגורר בו, אל המשיבים השונים. הם ביקשו כי הללו ידאגו להתקין בישוב ובבנייני הציבור השונים שבו (ובהם בית הספר, אולם הספורט ובית הכנסת) דרכי גישה וסידורים מיוחדים לנכים.

על אף הפניות, לא זכו הורי העותר להיענות מלאה מצד המשיבים. כך, רבים ממבני הציבור בישוב, אינם מותאמים עדיין במלואם לגישת ולשהיית נכים. על רקע זה באה העתירה בפנינו, אשר נועדה להביא לידי כך שמספר מבנים ציבוריים יותאמו למגבלות התנועה של העותר.

3. בדיונים שלפנינו הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים. כל הצדדים גילו נכונות והסכימו על טבלה שתהווה בסיס לפתרון הליקויים.

נמצאנו כי על רוב רובם של הליקויים ועל דרכי הפתרון של אלה מסכימים הצדדים, ואנו רושמים אותה כחלק מפסק דיננו.

כך הוצהר בפנינו כי הצדדים הגיעו להסכמה כי בשירותי הנכים בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון יותקן חלון (לאיוורור) ויהרס קיר מיותר: יבנה כבש לבמה בחצר בית הספר: ירוכזו כיתות הלימוד של העותר; יותקנו עזרים לנכים במבנה קופת חולים שבישוב והשירותים: מזרקת המים תותאם לאמור בתקנות התכנון והבניה: הספריה של הישוב תותאם לגישת נכים, על פי האמור בתקנות: יותקן כבש גישה לנכים באולם הספורט שבישוב: יותאם תא לשירותי נכים שיימצא בסמוך למושבי הנכים: תותקן גישה, יותאמו מקומות ישיבה ויותקנו שירותי נכים בבית הכנסת שיוקם בישוב: יתוקנו מעברי חציה והשבילים להולכי רגל וישונה מקום עמודים המפריעים לתנועת אנשים נכים.

מובן כי ההתקנות הללו יהיו בהתאם לחוק התכנון והבניה ולתקנות שמכוחו. עוד רשמנו לפנינו את התחייבות המשיבות הראשונה והשניה לכך שהמבנה הקבוע העתידי של משרדי המועצה המקומית מכבים - רעות וכן משרדי הרווחה והביטוח הלאומי שבישוב יותאמו לגישת ולשהיית אנשים נכים כאמור בתקנות.

יותקנו בהם גישה ושירותי נכים, ונכים יוכלו לקבל בהם שירות ככל אדם. הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכם בשני עניינים: האחד, באשר לדרכי הגישה מקומת הכיתות שבבית הספר לקומת השירותים.

והשני, באשר למקלטים הציבוריים הדו-תכליתיים. לבחינתה של מחלוקת זו נעבור עתה.

בית הספר

4. בבית הספר ארבע קומות: קומת מרתף ושלוש קומות. המבנים בנויים על שיפולי גבעה. בית הספר מורכב משני אגפים בני שתי קומות כל אחד.

האגפים "הודבקו" זה לזה בהפרש גובה של חצי קומה. על מנת לעבור מקומה לקומה, יש לעלות אחת-עשרה מדרגות.

בקומת המרתף מצויה הספריה. קומה זו אינה נגישה לעותר. בקומה הראשונה (מבין שלוש הקומות) מצויים, בין השאר, שירותים לנכים.

לקומה זו נגישות לעותר. הגישה היא באמצעות כבש. בקומה השניה שש-עשרה כיתות לימוד.

הללו בנויות בארבע "אשכולות" של ארבע כיתות. לשני אשכולות נגישות לעותר. בקומה השלישית מעבדות, חדרי מחשב וחדרי מלאכה.

אין לעותר נגישות לקומה זו. הקשר הישיר בין הקומה הראשונה (בה מצויים השירותים) לבין הקומה השניה (בה מצויים חדרי לימוד) הוא באמצעות מדרגות.

העותר אינו יכול להשתמש בהן. אם ברצונו לעבור מהקומה הראשונה לשניה, עליו לצאת מן הבניין, להקיפו (מרחק כמאה מטר) ולהיכנס לבניין מן הצד השני.

לענין זה מוכנים המשיבים להתקין, בין הקומה הראשונה והשניה "אנכון", אך אינם מוכנים להתקין מעלית, אשר עלותה רבה מזו של האנכון.

5. חוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- קובע (בפרק ה'1) "סידורים מיוחדים לנכים בבניינים ציבוריים".

זהו תיקון שהוסף ב1981- נקבע בו, בין השאר, כי בניין ציבורי שנבנה על פי היתר שהוצא לאחר האחד באפריל 1972, ולא הותקנו בו סידורים מיוחדים לנכים כפי שנדרש בתקנות, "תורה הועדה המקומית, על אף האמור בכל דין, לבעל או למחזיק או לשניהם, באופן וביחס שתקבע הועדה, להתקין בו סידורים מיוחדים כאמור תוך תקופת זמן שתקבע בהוראתה ושלא תעלה על שלוש שנים" (סעיף 158ג(ב) לחוק התכנון והבניה).

מכוחו של חוק זה הותקנו תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל1970- בתוספת השניה לתקנות אלה נקבעו הסידורים המיוחדים לנכים בבניין ציבורי.

הבניינים הציבוריים חולקו לבניינים ציבוריים א' ובניינים ציבוריים ב'. בית ספר הוא בניין ציבורי ב'. תקנה 8.02(ב) קובעת:

"לא יינתן היתר להקמת בניין ציבורי ב' אלא אם ימולאו לגבי קומה אחת לפחות ולדרכי הגישה לאותה קומה התנאים המפורטים בחלק זה".

בין שאר התנאים המפורטים בחלק זה מצויה גם החובה להתקין בתי שימוש מיוחדים לנכים (תקנה 8.13).

טענת העותר הינה כי המשיבים אינם עומדים בדרישת התקנות, שכן אין גישה ישירה בין הקומה השניה (בה לומד העותר) לבין הקומה הראשונה (בה מצוי בית השימוש).

לטענת העותר, דרישות התקנות ימולאו רק אם כיתות הלימוד והשירותים יהיו באותה קומה, או אם תותקן מעלית בין שתי הקומות.

לעומתו טוענים המשיבים הראשון והשני כי הם עומדים בדרישת התקנות, שכן בית השימוש המיועד לנכה מצוי בקומה אליו יש לנכה גישה.

מעבר לנדרש, הם מוכנים להתקין "אנכון" אשר יאפשר לעותר, תוך הסתייעות בעזרה, לנוע מהקומה הראשונה לקומה השניה.

להצעה זו מצטרפים המשיבים הרביעי והחמישי, הרואים בכך מילוי החובה המוטלת על המשיבים.

6. חובתם של המשיבים היא למלא, לגבי קומה אחת לפחות, אחר התנאים המפורטים בתקנות.

חובתם היא, איפוא, בין השאר, כי לפחות בקומה אחת יותקנו שירותים לנכים. גדר הספיקות הוא, אם קומה זו צריכה להיות גם הקומה בה לומד הנכה או שמא ניתן להתקין השירותים בקומה אחת ואילו כיתות הלימודים יהיו בקומה אחרת.

לכאורה - ומן הבחינה הלשונית גרידא - כל שהוטל על המשיבים הוא לדאוג לכך כי בבית ספר (שהוא בניין ציבורי ב') תהא נגישות לנכה לשירותים.

בדרישה זו הם עמדו. אך זוהי, בחינה צורנית-טכנית בלבד. אין היא מתחשבת במטרת החקיקה.

ילד נכה בא לבית הספר כדי ללמוד ולא כדי להשתמש בשירותים. התקנת השירותים הוא אמצעי, אחד מני רבים, אשר נועד לאפשר לילד הנכה להשתלב בבית הספר הרגיל.

מהו, איפוא, הקשר הנדרש, אם בכלל, בין הפונקציה אשר המבנה ממלא לבין הדרישה הספציפית שהתקנות מטילות באשר לשירותי הנכה? תשובה על שאלה זו אין ליתן אך מתוך עיון בלשון החקיקה.

את התשובה יש להסיק מתוך עיון בלשון החקיקה על רקע תכליתה. אכן, לשון התקנות אינה עומדת בבדידותה.

היא לא באה כדי ליתן סיפוק אסתטי לאוהבי השפה. הלשון היא מכשיר שבאמצעותו מתגשמת המטרה המונחת ביסודה.

לא הריטמוס הפנימי של הלשון, אלא המטרה אותה מבקשים להשיג באמצעותה, קובע את מובנה של הלשון.

אכן, עלינו לפרש את הלשון באופן שתושג המטרה. מבין האופציות הלשוניות, עלינו לבחור באותה אופציה, אשר מגשימה את התכלית המונחת ביסוד החקיקה.

תפקידנו כפרשנים אינו אך לקבוע מה המובן שניתן לתת ללשונה של החקיקה בשפה העברית.

תפקידנו כפרשנים הינה לקבוע מהו המובן שיש לתת ללשון החקיקה כדי להגשים את התכלית המונחת ביסודה (ראה ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק, פ"ד מז(364 ,356 (1). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה משמעות, המגשימה את תכלית החקיקה.

תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכול לשאת.

זהו תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן. תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזה מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה.

אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק, אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק" (בג"צ 267/88 רשת כולל האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מז(736 ,728 (3).

מהי, איפוא, התכלית המונחת ביסוד החקיקה, ומהי המשמעות (המשפטית) של לשון החקיקה על רקע תכליתה זו?

7. התכלית המונחת ביסוד החקיקה (חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו) היא המטרות, הערכים, המדיניות, האינטרסים, הפונקציה החברתית והשאיפות אשר החקיקה נועדה להגשים.

התכלית היא מושג נורמאטיבי. היא מורכבת מתכליתה הסובייקטיבית של החקיקה ומתכליתה האובייקטיבית.

התכלית הסובייקטיבית היא התכלית שעמדה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת החוק. זוהי "כוונת המחוקק".

היא משקפת נתון היסטורי-פסיכולוגי. התכלית האובייקטיבית היא התכלית שהחקיקה נועדה להגשים בחברה דמוקרטית. זו "מטרת החקיקה" (בלשונו של י. זוסמן, "מקצת מטעמי פרשנות", ספר היובל לפנחס רוזן 160 ,147 (התשכ"ב).

על התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) למד הפרשן מלשון החקיקה, מסוגה ומטיפוס הסדריה, מההיסטוריה החקיקתית ומעקרונות היסוד של השיטה (ראה בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(763 ,749 (1).

8. תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של פרק ה'1 בחוק התכנון והבניה והתוספת השניה לתקנות, הקובעים סידורים מיוחדים לנכים, נלמדת מהגיונם של דברים, מסוג ההסדר, ומהערכים החוקתיים.

במרכזם של ערכים אלה עומד כבודו של הנכה כאדם והשיוויון בינו לבין שאר בני האדם.

ברמת ההפשטה העליונה ניתן לקבוע כי תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה.

מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים. היא נועדה להגשים את הערך המרכזי של השיוויון בכל הנוגע לנכה. היא נועדה להעניק לנכה שיוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי תלות.

היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על ידי הבטחת שיוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים.

אכן, בעבר שררה ההשקפה כי הנכה הוא שונה, ועל כן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה ("SEPARATE BUT EQUAL").

כיום שוררת ההשקפה כי יש לשלב את הנכה בתוך החברה, ולהבטיח לו שיוויון של הזדמנות ("INTEGRATED AND EQUAL").

אכן, הגישה המודרנית הינה כי הפרדה מעמיקה את חוסר השיוויון, ומנציחה הפליה.

הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי.

מטרת ההסדרים, אינה להיטיב עימו בבדידותו, אלא לשלבו - תוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במירקם הרגיל של חיי החברה.

ברוח דומה נוהגות מדינות דמוקרטיות. אכן, ברוב מדינות המערב חוקקו חוקים מקיפים הדואגים למנוע אפליית נכים בלימודים ובתעסוקה, בגישה למקומות ציבור, בתחבורה הציבורית, בשימוש באמצעי תקשורת ובתחומים נוספים בהם קיימת סכנה לאפלייה על רקע של מוגבלות פיסית או שכלית (כך בארצות-הברית, באוסטרליה, בפרובינציות מסויימות של קנדה, בצרפת, בצ'כיה ובשבדיה). חקיקה זו היא פרי מאבקים של שנים רבות ופרי הכרה שבעייתם של הנכים אינה בעיית רווחה נקודתית המטפלת בנכה עצמו, אלא בעייה חברתית הדורשת שינוי היחס לנכה מן היסוד, כאשר המדינה מטילה את כובד משקלה המשפטי והכלכלי בעניין. בקנדה אף קיבל האיסור על מניעת אפלייה לאנשים נכים ביטוי חוקתי. הצ'רטר הקנדי לזכויות וחירויות מונה בסעיף 15, הדן באיסור אפליה, גם איסור מפורש על אפליה על רקע של מוגבלות פיסית או שכלית (לסוגיות אלה ראה: .M G. QUINN, MCDONAGH, C. KIMBER, DISABILITY DISCRIMINATION LAW IN THE UNITED STATES, AUSTRALIA AND CANADA, DUBLIN, 1993; J.C. DRIMMER "CRIPPLES, OVERCOMERS, AND CIVIL RIGHTS: TRACING THE EVOLUTION OF FEDERAL LEGISLATION AND SOCIAL POLICY FOR PEOPLE WITH DISABILITIES", 40 .(U.C.L.A. LAW REV. (1993), 1341
9. ברמת הפשטה נמוכה יותר, מטרת החקיקה היא לאפשר נגישות הנכה לשירותים במקומות ציבוריים, כגון בתי ספר. במקומות אלה מצוי הנכה כאזרח, כתושב, כתלמיד. כדי שהוא יוכל להפיק את מלוא התועלת ממקומות אלה - כמו האזרח, התושב והתלמיד שאינו נכה - יש לאפשר לו נגישות לחדרי השירותים, שאם לא כן ייפגע כבודו, ייפגע שיוויון ההזדמנות שלו, וייפגע שילובו בחיי החברה. אכן, הדרישה הסטטוטורית בדבר התקנת חדרי שירותים בבניינים ציבוריים נועדה להפוך מבנים ציבוריים אלה לפונקציונליים מבחינתו של הנכה. המטרה העיקרית הינה לאפשר לנכה לבוא לבניין הציבורי לשם הגשמת מטרותיו הציבוריות. האמצעי להבטחת הגשמתה של מטרה זו, הינו, בין השאר, התקנתו של בית שימוש לנכים, כמו גם דרכי גישה, דלתות מיוחדות, מעליות, ושאר אמצעים להבטחת נגישות הנכה למבנה הציבורי.
10. הבטחת שיוויו ההזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות והשוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש. עם זאת, היא מודעת ליכולתה. נדרש ומתקבל איזון בין הצרכים והאפשרויות. איזון זה משתקף בהוראות החוק, המבחין בין מבנים ישנים למבנים חדשים, וקובע את הדרישות המינימליות שיש לקיימן כדי להבטיח שיוויון ונגישות תוך עצמאות לנכה. טול, למשל, בית ספר. החקיקה אינה מעמידה דרישות מקסימליסטיות. היא דורשת דרישות מינימום. לא נדרשת נגישות של התלמיד הנכה לכל קומה וקומה.
כל שנדרש הוא שהוראות התקנות יקויימו לגבי קומה אחת לפחות. בכך מושג האיזון בין צרכי הנכה לבין אפשרויות הציבור. על רקע איזון זה יש לפרש את הוראות החקיקה.
11. כפי שראינו, התקנות דורשות כי בבניין ציבורי ב' יותקנו בתי שימוש מיוחדים לנכים, בקומה אחת לפחות. מטרתה של הוראה זו - על רקע התכלית של החקיקה - לאפשר לנכה שימוש במבנה הציבורי, להגשמת הפונקציה לו הוא נועד.
בבניין ציבורי ב' שהוא בית ספר, מטרת ההוראה הינה לאפשר לילד הנכה להשתלב בבית הספר ככל ילד אחר, להבטיח בכך את כבודו ולאפשר לו שיוויון ההזדמנויות בחינוך. מטרה זו לא תושג אם השירותים השונים הניתנים במבנה הציבורי ירוכזו כולם בקומה אחת ואילו בתי השימוש ירוכזו בקומה אחרת.
במצב דברים זה, לא יוכל הנכה לבוא לבניין הציבורי להגשמת תפקידו הציבורי. אם נתרכז בבית ספר, הרי אם הכיתות ירוכזו בקומה אחת ואילו חדרי השירותים - אליהם יש לתלמיד הנכה גישה - יהיו בקומה אחרת, בלא שיש קשר אפקטיבי לנכה בין הכיתות לשירותים, לא תושג כלל מטרת התקנות. דומה כי מסקנה פרשנית זו מקובלת על המשיבים השלישי והרביעי. בדברי תשובתם כותבים שר החינוך והתרבות ושר הפנים, כי על הרשות המקומית והנהלת בית הספר:
"לדאוג כי תהיה לתלמיד גישה לכיתת האם שלו, ולשיבוצה של כיתה זו בקומה בה מותקנים שירותי הנכים. כן עליהם לדאוג, ככל האפשר, לשיבוץ של פונקציות שונות של בית הספר (ספריה, מעבדה, מינהלה) בקומה אחת, ובאופן שתתאפשר נגישותו של התלמיד למרביתן של פונקציות אלה" (סעיף 28 לתצהיר התשובה).
אכן, פירוש התקנות על רקע תכליתן מוביל למסקנה כי אין הרשויות יוצאות ידי חובתן בהבטיחן קיומם של בתי שימוש לנכים באחת הקומות. עליהם להמשיך ולהבטיח כי יקויים קשר אפקטיבי בין המקומות שבהם מתמלאות הפונקציות של המבנה הציבורי לבין בתי השימוש שבו. כך, למשל, אם המבנה הציבורי הוא בית כנסת או בית דואר, יש להבטיח כי יתקיים קשר אפקטיבי בין אולם התפילה (בבית הכנסת) או האולם בו ניתנים שירותי הדואר (בבית דואר) לבין המקומות המיועדים לשירותי הנכים. קשר אפקטיבי משמעו, איפוא, קשר גיאוגרפי של אחדות במקום, או תחליפים טכניים שבכוחם לקרב, מבחינה פונקציונלית, בין גורמים מרוחקים מבחינה פיסית, כגון מעלית מותאמת לנכה.
12. במקרה שלפנינו, קיים קשר מסויים בין הקומה הראשונה (בה מצויים בתי השימוש המיוחדים לנכים) לבין הקומה השניה (בה מרוכזים חדרי הלימוד של כיתת האם). כפי שראינו, העותר יכול לצאת מהבניין, מהקומה בה הוא מצוי, להקיפו (מרחק של כמאה מטר) ולהיכנס לבניין דרך הקומה האחרת. בדרכו של העותר, עליו לפתוח דלת ושער ברזל. אלה בדרך כלל נעולים. העותר אינו יכול לפתוח בעצמו את הדלת ואת שער הברזל. לשם כך הוא חייב לבקש עזרה מחבריו או להזעיק סייעת של הכיתה. זו לא זמינה תמיד. לפיכך, במקרים רבים, העותר אינו יכול להשתמש בשירותים לפי צרכיו, על כל התוצאות המשפילות הנילוות לכך. זאת ועוד: פגיעה חריפה במיוחד בעותר מתרחשת בימי החורף, כאשר על העותר לעשות את דרכו אל השירותים בגשם וברוח. מכאן מתבקשת המסקנה, כי הקשר הקיים כיום בבית הספר בין שתי הקומות אינו מספק את דרישת התקנות.
אין בו כדי להבטיח את השתלבות התלמיד הנכה בחיי בית הספר, תוך עצמאות, נגישות ושיוויון ההזדמנויות בחינוך. לא מתקיים אותו קשר אפקטיבי הנדרש בין הפונקציה של הבניין הציבורי (בית הספר) לבין ההסדר המיוחד לנכים (בתי שימוש).
13. כיצד תובטח הגשמת התקנות? הפתרון האידיאלי הוא בהעברת כל כיתות הלימוד לקומה בה מצויים חדרי השירותים. פתרון זה אינו בא בחשבון מבחינה כספית. הוא גם אינו נדרש על ידי התקנות. כל שנדרש הוא יצירת קשר אפקטיבי בין שתי הקומות. קשר כזה ניתן ליצור גם בלא אחדות של מקום. דומה שעניין זה מקובל גם על המועצה המקומית והועדה המקומית. דא עקא, שבעיניהם שלהם נתפס הדבר כמעשה חסד שהן עושות לטובת העותר. ולא היא: לא חסד מבקש העותר, אלא על הגשמת זכותו הוא עומד. על פי התקנות הוא זכאי לקיומו של קשר אפקטיבי בין שתי הקומות, והשאלה הינה כיצד להבטיח דבר זה? בעניין זה מציע העותר התקנתה של מעלית בין הקומה השניה לשלישית. המעלית מהווה מבחינת הנכה תחליף לאחדות המקום. מחירה של זו כ380,000- ש"ח. לעומתו מציעים המשיבים התקנתו של "אנכון". מחירו של זה הוא 250,000 ש"ח. המשיב הרביעי (משרד החינוך והתרבות) מוכן להקציב לשינוי הנדרש סכום של 240,000 ש"ח. ההתנגדות של העותר לאנכון מבוססת על רשימה של נימוקים. במרכזם עומד הנימוק כי מקובל על הכל כי העותר לא יוכל להשתמש באנכון, בכוחות עצמו.
יהא עליו להיעזר באדם נוסף. בשל כך - ובשל טעמים נוספים, כגון חוסר הבטיחות - מתנגד העותר לפתרון של האנכון.
14. על פי הוראות חוק התכנון והבניה, מתפקידה של הועדה המקומית הוא להורות - לגבי בניין ציבורי שנבנה לפי היתר שהוצא לאחר ה1.4.1972- ושאינו מקיים את הוראות התקנות - "באופן וביחס שתקבע הועדה, להתקין בו סידורים מיוחדים כאמור תוך תקופת זמן שתקבע בהוראתה ושלא תעלה על שלוש שנים" (סעיף 158ג(ב)). יהא על הועדה לבחון החלופות השונות - מעלית, אנכון, או הסדר אפשרי אחר - ואת מידת התאמתו להגשמת האמור בתקנות. כפי שראינו, נדרש קיומו של קשר אפקטיבי בין קומת השירותים לבין קומת הכיתות, כדי למלא אחר דרישת התקנות. דרכי הגשמתו של קשר זה צריכות להיקבע, במסגרת התקנות, על ידי הועדה המקומית. אמת, הועדה המקומית (המשיבה השניה) הציגה בפנינו את האנכון כפתרון הראוי, תוך שהתנגדה למעלית. גם משרד החינוך ראה באנכון פתרון ראוי. עם זאת, הדבר נעשה מתוך הסברה כי עניין האנכון הוא הסדר של חסד ולא של זכות. הועדה המקומית הניחה כי המצב הקיים שבו השירותים הם בקומה הראשונה וכיתות הלימודים בקומה השניה, מקיים אחר הוראות התקנות. לאור פסק דיננו זה, תעמוד בפני הועדה המקומית מציאות נורמטיבית שונה, וחדשה מבחינתה. לדעתנו, מן הראוי הוא שהועדה המקומית תיתן דעתה מחדש, לצורך לקיים את הוראות התקנות ולדרכים החוקיות לעשות כן. אין זה ראוי שנעשה זאת תחת הועדה המקומית.
בידיה הידע הטכני הדרוש, ובפניה אפשר להציג את החלופות השונות, שיש בהן כדי להגשים את ההסדר הנורמטיבי. אכן, לא נפרסה בפנינו תמונה מקיפה דייה באשר לאנכון, תכונותיו והתאמתו לנכה. לא נתחוור לנו, עד כמה האנכון יוצר - מבחינתו של נכה המבקש להשתלב בחיי בית הספר מתוך שיוויון ההזדמנויות - את הקשר האפקטיבי בין קומת כיתות הלימוד לבין קומת השירותים. נמסר לנו כי האנכון יוצר קושי, שכן הפעלתו על ידי התלמיד הנכה מחייבת הסתייעות באדם נוסף, דבר המקשה ביותר על תיפקודו של התלמיד הנכה. אם אכן האנכון שולל את עצמאותו של העותר, והוא נזקק להפעלתו לסיוע מבחוץ, אין בכך אמצעי מתאים להגשמת התקנות, ויש לבחון חלופות אחרות. בחינתן של שאלות אלה ואחרות, כמו גם בחינתם של אמצעים טכניים אחרים, מוטלת על הועדה המקומית. עליה לבחון האפשרויות הטכניות וההשלכות הכספיות. עליה לאזן ביניהן ולהחליט מהו השילוב הראוי ביותר במסגרת התקנות, שיש בו כדי ליצור קשר אפקטיבי בין קומת הכיתות לבין קומת השירותים. כל אלה יהא עליה לשקול בלב פתוח, משוחרר מעמדתה הראשונית, אשר התבססה על פרשנות מוטעית של התקנות. למותר לציין, כי אם הפתרון שיוצא על ידם לא ייראה לעותר, הרשות בידו לחזור לבית משפט זה. בהקשר זה עלינו להדגיש את מימד הזמן. החודשים חולפים. ההמתנה גוזלת זמן. העותר זכאי לטיפול בעניינו במהירות ראויה.
מקלטים ציבוריים
15. בישוב רעות מצויים מקלטים. תפקידם המקורי הוא לשמש את האוכלוסיה לשעת חירום. הלכה למעשה ניתן להם תפקיד נוסף. הם משמשים לפעילות חברתית ותרבותית. הם משמשים, בין השאר, לפעילות של תנועת הצופים, לבתי כנסת, לספריה ולפעולות של חוגים שונים (כגון חוג דרמה). בכניסה למקלטים בנוי מפתן גבוה או מצויות בו מדרגות. הדבר מונע מהעותר נגישות למקום. אין במקלטים שירותים לנכים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי אין במקלטים הסדרים מיוחדים לנכים. המחלוקת בין הצדדים הינה אם מוטלת חובה על המשיבים לקיים סידורים מיוחדים אלה לנכים במקלטים דו-תכליתיים אלה. מחלוקת זו סובבת סביב השאלה, אם מקלטים דו-תכליתיים אלה, נופלים בגדר בניין ציבורי ב'.
המונח "בניין ציבורי" ב' מוגדר (בתקנה 8.01) באופן הבא:
"בניין או חלק מבניין המשמש למטרות הבאות, להוציא בניין או חלק מבניין שאינו נועד להיות פתוח לקהל".
בהמשך באה רשימה של בניינים הכלולים בהגדרה, ובהם בית דואר, בית כנסת, מסגד, כנסיה, בית קולנוע, בית מלון, בית מרחץ, בנק, בריכת שחייה, בית ספר ומסעדה. בהמשך לרשימה מפורטת זו מופיעה ההגדרה הכללית הבאה (בתקנה 11) 8.01)):
"משרדי ממשלה, משרדי רשויות מקומיות וכל בניין אחר הנועד למתן שירות ציבורי".
לטענת העותר, המקלטים, בתכלית "החילופית" שלהם, נועדו למתן שירות ציבורי, שכן הם משמשים מטרה שיש בה שירות ציבורי. לעומתו טוענים המשיבים הראשון והשני כי המקלטים נועדו לצרכי בטחון. הם לא נועדו, על פי היתר הבניה, לשמש לתכלית הלא בטחונית שלהם.
16. נגישותם של נכים למקלטים "חד-תכליתיים" לא נידונה בפנינו. לא שמענו כל טיעונים בדבר סידורים מיוחדים לנכים במקלטים. לא נביע, על כן, בעניין זה כל עמדה. אנו מקווים כי עניינם של הנכים נלקח בחשבון שעה שתוכננה ההגנה האזרחית. בפנינו הצטמצמה הבעיה אך לשאלה, אם מקלט, המשמש הלכה למעשה לתכלית ציבורית - בין תכלית המוזכרת במפורש בהגדרת בניין ציבורי ב' (כגון, בית כנסת), ובין תכלית ציבורית שאינה כלולה ספציפית בהגדרה - ניתן לראות בו "בניין אחר הנועד למתן שירות ציבורי".
אף כאן אין מחלוקת בין הצדדים כי מקלט הוא "בניין אחר" וכי הפעילות הדו-תכליתית המתבצעת בו היא "למתן שירות ציבורי". גדר הספיקות הינו אם לאור ייעודו המקורי של הבניין (מקלט) ניתן לומר עליו כי הוא "נועד" למתן השירות הציבורי שניתן בו הלכה למעשה (כגון, בית כנסת, חוגים, צופים). במחלוקת צרה זו, דעתנו הינה כי הדיבור "נועד" בהקשר שלפנינו אינו מתייחס אך ליעוד המקורי, אלא משתרע על כל פעולה כדין המבוצעת בו הלכה למעשה. מובן זה לדיבור "נועד" מתבקש מהתכלית המונחת ביסוד התקנות. אם אמנם המקלטים משמשים, הלכה למעשה, למתן שירות ציבורי, כי אז שילובם של נכים בחיי החברה, הבטחת כבודם ומתן הזדמנות שווה לנכים, מחייב הכרה בשימוש שנעשה בהם כגורם הקובע את יעודם.
17. לאור מסקנתנו זו, על הועדה המקומית להורות לגבי המקלט הדו-תכליתי - כאמור בסעיף 158ג(ב) - "באופן וביחס שתקבע הועדה, להתקין בו סידורים מיוחדים כאמור בתוך תקופת זמן שתקבע בהוראתה ושלא תעלה על שלוש שנים". אף בעניין זה, על הועדה המקומית לפעול בלב פתוח, תוך זניחת עמדתה המקורית. עליה לפעול במהירות הראויה.
18. התוצאה היא, איפוא, זו, כי אנו רושמים לפנינו, והופכים לחלק מפסק דיננו, את העניינים עליהם הסכימו הצדדים (כאמור בפיסקה 3 לעיל).
אנו הופכים הצו על תנאי למוחלט במובן זה שאנו מצהירים כי המשיבים אינם מקיימים את דרישת התקנה 8.02(ב) לעניין בית השימוש בבית הספר (כאמור בפיסקה 12 לעיל), ואינם מקיימים את דרישת התקנה לעניין המקלטים הדו-תכליתיים (כאמור בפיסקה 16 לעיל). עניינים אלה מוחזרים להחלטה חדשה, שתינתן במהירות הראויה, של הועדה המקומית.
המשיבים הראשון והשני יישאו בהוצאות העותר הראשון בסכום כולל של 10,000 ש"ח, ובהוצאות העותרים השני והשלישי בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

השופט י. קדמי: אני מסכים.
השופטת ד. דורנר: אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"א אדר התשנ"ו (12.3.96).