|
| בפני בית הדין תביעת התובעת את הנתבעת שבי שומרון אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ לתשלום פיצויים בגובה השתכרותה עד לגיל פרישתה, וזאת בגין פיטוריה שלטענתה, נבעו על רקע גילה.
התובעת עבדה באגודה בתפקיד מזכירה מיום 30.6.87 עד ליום 31.1.06. בחודש אוקטובר 2004 הודיעה האגודה לתובעת כי עקב הגעתה לגיל פרישה, היא מעוניינת לסיים את עבודתה. התובעת ביום 1.11.04 שלחה לאגודה מכתב ובו כתבה כי מאחר וגיל הפרישה אינו מחייב אותה לפרוש אלא מעניק לה את זכות הבחירה, הינה מודיעה כי היא מעוניינת להמשיך לעבוד ולפיכך אין בכוונתה לפרוש מעבודתה בשלב זה. ביום 26.11.04 האגודה הודיעה כי לאחר שהתובעת הבהירה כי היא מעוניינת להמשיך לעבוד, העסקתה תימשך והתובעת תישאר בתפקידה. שנה לאחר מכן, התובעת פוטרה מעבודתה וקיבלה על כך הודעה במכתב מיום 31.12.05. התובעת ילידת 3.8.1944. לתובעת מלאו שישים ביום 3.8.04. התובעת קיבלה פיצויי פיטורים מלאים.
התביעה התקבלה.
נקבע - עקרון השוויון במקום העבודה והיחס השווה לכל עובד, הם תנאי מובנה ובסיסי ביחסי עבודה.
נקבע - לגבי הפליה על פי סעיף 2 לחוק קבעה הפסיקה כי קביעת גיל שוויוני לפרישה ממעגל העבודה הוא כורח, הנובע מערכים ראויים, שמכוחם ניתן לפגוע בזכות לחופש העיסוק של העובד בגיל המתקדם.
נקבע - הכלל על פי הפסיקה הוא כי סכום הפיצוי המרבי שיש לפסוק לעובד שפוטר שלא כדין הוא תשלום שאינו עולה על סכום השווה לשכר של שנה ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר.
|