|
| לשאלה של הלשכה, לתשובת הלשכה, בדברי השופטים בנוגע לתשובה הנכונה. כך אולי תבינו את "הראש" של הלשכה.
אין בידי לקבל את טענת המשיבות לפיה תקנה 473(א) קובעת כלל – לפיו על בעל הדין להודיע על החלפת עורך הדין או סילוקו, ואילו תקנה 473(ב) קובעת לו חריג – אם בעל הדין מסרב לשחרר את עורך הדין, או אז נדרש עורך הדין לבקש מבית המשפט לשחררו מהייצוג. לשיטתי, התקנה קובעת שתי דרכים נפרדות להפסקת הייצוג, שלא מתקיים ביניהם יחס של כלל וחריג. בדרך האחת יש לילך כשהלקוח מעוניין בהפסקת הייצוג (תקנת משנה (א)), ובשניה – כאשר עורך הדין הוא המעוניין להשתחרר מהייצוג (תקנת משנה (ב)), כפי שהיה הדבר ב"מקרה" שתואר בשאלה. הנתון שצויין בשאלה, לפיו דני (הלקוח) הסכים להפסקת הייצוג, איננו משנה את הנתון הבסיסי, שעורך הדין הוא המעוניין בהפסקת הייצוג (עקב מחלוקת עם הלקוח על שכר הטרחה שישולם לו). בנתונים אלה של השאלה, הדרך השניה היא הדרך המתאימה יותר להפסקת הייצוג, כפי שגם סבר חברי השופט עדיאל בעניין קינן:
"השימוש בתקנת משנה (א) כדרך המועדפת, או 'דרך המלך' כלשונו של ב"כ המשיבות, להפסקת הייצוג אכן מתבקש כאשר הלקוח מחליף את עורך הדין או מבקש לסלקו. אולם כאשר עורך הדין הוא זה שמעוניין להפסיק את הייצוג, כי אז, גם אם הלקוח מסכים לכך, נראה שהדרך היותר הולמת להפסיק את הייצוג היא במתווה הנקוב בתקנת משנה (ב) (בקשת רשות מבית המשפט). זאת, משום שעניינה של תקנה 473(א) בבעל דין המחליף את עורך דינו או מבקש לסלקו מהייצוג. אולם בנתוני השאלה אין מדובר על החלפת הייצוג, ואף שהלקוח מסכים להפסקת הייצוג, ספק אם בעצם מתן ההסכמה ניתן לראות, מבחינתו של הלקוח, משום סילוקו של עורך הדין מהייצוג. על כל פנים, מבין שתי פניות אפשריות לבית המשפט: האחת, מתן הודעה (חד צדדית) של הלקוח על סילוקו של עורך הדין מהייצוג (תשובה ג') והאחרת - בקשתו של עורך הדין להשתחרר מהייצוג, תוך ציון שהלקוח מסכים לשחרור (תשובה א'), הפנייה השנייה מדויקת יותר מהראשונה. גם נוסח השאלה, אשר שם את הדגש על רצונו של עורך הדין בהפסקת הייצוג ולא על רצון הלקוח (אף שזה הסכים להחלפת הייצוג) לסלק את עורך הדין או להחליפו, מכוון את הנבחן לפנות להוראה החלה בנסיבות בהן מעוניין עורך הדין להפסיק את הייצוג ולא להוראה החלה בנסיבות בהן הלקוח הוא אשר מעוניין בהפסקת הייצוג" (שם, בפיסקה 13).
דברים אלה מקובלים עלי במלואם.
טוענים העותרים, כי התשובה שבחלופה ג' ("דני רשאי להודיע... ") איננה נכונה כלל. כך, משום שעל פי תקנה 473(א) לתקנות, דני אמנם "רשאי להחליט על החלפת עורך דינו או סילוקו, אך הוא חייב למסור על כך הודעה לבית המשפט וליתר בעלי הדין. התקנה נוקטת בלשון ברורה 'ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט...'. רק במידה ודני אכן יודיע לבית המשפט וליתר בעלי הדין יהיה בכך כדי להביא להפסקת הייצוג" (סעיף 50 לעתירה; כל ההדגשות במקור).
גם טענה זו אין בידי לקבל. בשאלה הנדונה נתבקש הנבחן להשיב "מהי הדרך להפסקת הייצוג?". התשובה שבחלופה ג', לפיה בעל דין רשאי להודיע לבית המשפט ולשאר בעלי הדין על הפסקת הייצוג, היא תשובה נכונה, משום שהיא מצביעה על אחת הדרכים האפשריות להפסקת הייצוג. פשיטא, שאם לא תימסר הודעה כאמור, לא יופסק הייצוג. עם זאת, כמו חברי השופט עדיאל, אף אני סבור כי התשובה שבחלופה א' נכונה יותר מן התשובה שהוצעה בחלופה ג'. כל כך, משום שהשאלה מתארת מצב דברים בו עורך הדין הוא המעוניין בהפסקת הייצוג, ולא הלקוח. בנסיבות אלה, הדרך המתבקשת יותר להפסקת הייצוג היא זו המוצעת בחלופה א'.
|