|
| מיני-רציו:
* דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – פסק דין שניתן בהסכמה
* דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שנתן תוקף להסכם פשרה
* דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
* בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
* בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
* בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט העליון
המבקש ושניים נוספים (להלן: המערערים), הגישו ערעור על פס"ד של בימ"ש המחוזי, שדחה על הסף בקשה לאישור תובענה יצוגית. במועד שנקבע לשמיעת הערעור ניתן בבימ"ש זה פסה"ד בערעור לפיו בעצת בימ"ש ולאור הפסיקה, חזרו בהם המערערים מערעורם, והמשיבה ויתרה על ההוצאות שנפסקו לטובתה בערכאה הראשונה. למעלה מחודשיים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה להורות על ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. לטענת המבקש הביטול מתחייב עקב פגם שנפל בהתקשרות מחמת שההסכמה ניתנה עקב טעות (אי ידיעה על כך שבתוך זמן קצר ישתנה המצב המשפטי בעקבות הצ"ח שהוגשה). המבקש טען כי המצב המשפטי-חקיקתי שהיה הבסיס להסכמת הצדדים השתנה באופן ששמט את הקרקע תחת הבסיס להסכמה זו, או-אז היה הערעור עדיין תלוי ועומד בעת חקיקת חוק התיקון, והוא היה רשאי לתקן את התובענה ולהוסיף לה עילה חדשה.
.
בית-המשפט העליון, (מפי השופטים נאור, רובינשטיין וג'ובראן), דחה את הבקשה, ופסק כי:
חרף ההנחות כי פסה"ד בערעור הוא כפס"ד שניתן בהסכמה, וכי המבקש צדק בפנייתו לבימ"ש זה לביטול פסה"ד בהסכמה מחמת עילה חוזית של פגם בהסכמה, להבדיל מפניה לבימ"ש המוסמך בערכאה הדיונית, אין מקום להיעתר לבקשה. הנחה נוספת היא שאלמלא הסכים ב"כ המערערים לעצת בימ"ש, היה עדיין הערעור תלוי ועומד ביום כניסתו לתוקף של החוק המתקן. הנחה זו כשלעצמה היא הנחה ספקולטיבית, שכן המצב המשפטי לעת הדיון בערעור נראה ברור, ולא פחות סביר להניח, שאלמלא הסכים ב"כ המערערים לחזור בו מהערעור, היה ניתן על אתר פס"ד הדוחה את הערעור, ואולי אף היה נעשה חיוב בהוצאות לטובת המשיבה, ולא היה ויתור על ההוצאות בערכאה הראשונה. די בכך לדחות הבקשה.
האם עומדת למבקש הטענה כי טעה לחשוב כי הדין "חוסם" את עילת התובענה בענינו ולכן רשאי בימ"ש לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת לפי ס' 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז-1973, (להלן: חוק החוזים)? אף אם טעה לחשוב אין די בכך, שכן בהנחה שפסה"ד בערעור הוא פס"ד בהסכמה. הלכה היא כי פס"ד שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק.
האם העובדות הנטענות בבקשה מקימות למבקש עילה לביטול ההסכמה בטענה של טעות, מכוח ס' 14 לחוק החוזים? הטעות הנטענת היא טעות לגבי העתיד ואינה מצדיקה, הן נוכח דיני הטעות החוזיים והן בהתחשב בחלוקת הסיכונים בין הצדדים, את ביטול ההסכמה שביסוד פסה"ד בערעור. ס' 14 לחוק החוזים מכיר רק בטעות הנוגעת למצב העניינים בעת עריכת החוזה, אך לא בטעות הנוגעת למצב העניינים העתידי. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות. כאשר התברר הערעור וניתן פסה"ד הוא שיקף מצב עובדתי ומצב משפטי נכון. לכן, בנסיבות אלה, גוברת הציפיה הלגיטימית של המשיבה "לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה" ואין הצדקה לביטול פסה"ד.
לענין הסמכות לדון בביטול פס"ד שניתן בהסכמה מחמת עילה חוזית - להוציא מקרים מיוחדים שבימ"ש זה יבחר להיזקק להם, בהתאם לשיקול דעתו, יש להגיש את התובענה לביטול פס"ד שניתן בהסכמה בבימ"ש העליון, מחמת עילה חוזית, לבימ"ש המוסמך בערכאה הדיונית. בכך יהיה כדי לווסת את התביעות שאינן מתאימות לאופיו ולטיבו של בימ"ש העליון למקומן המתאים בערכאה הדיונית המיועדת לבירורן. המבקש הגיש את "התביעה" לבימ"ש זה. על דרך העיקרון, לא היה מקום להיזקק לתביעה בבימ"ש זה. יחד עם זאת, כיוון שמדובר בחריג שבשיקול דעת, ובנסיבות הענין כאשר יש מחד, "יתרון יחסי" לשופטי ההרכב שנתנו את פסה"ד בהסכמה, ומאידך, אין צורך בבחינה עובדתית מפורטת לגוף הענין, הרי שהמבקש צדק בפנייתו לבימ"ש זה לביטול פסה"ד שניתן בהסכמה. גם בהינתן הנחה זו, אין מקום להיעתר לבקשה.
|