|
| תמיד הייתי סבור שכוחה של מדיניות ורוח הדברים- עשויים להיות האמצעים האמיתיים לשינוי של ממש. כך בהתמחותי וגם היום- סברתי כי לעתים הגשת כתב אישום,גם אם הסיכויים להרשעה הם קטנים- יש בה כדי לשמש את האינטרסים הציבוריים- בעצם העמידה על המשמר,הלוחמנות והאמונה שננצח בקרב הכולל- גם אם לא בקרב הספציפי של משפט זה או אחר. מה שכל תובע נזקק לו הוא- בעיקר ה"רצח" בעיניים- וכוונתי לנחישות ואמונה בדרכך, כמה שהדברים יישמעו נאיביים.זכיתי לראות פרקליטים שאינם מבריקים במיוחד-קוצרים הצלחות, ואחרים-בעלי פוטנציאל- שרפיון ידיהם ורוחם לא ממש סייע להם. האם לדעתכם גם במקרים של העתירות שנדחו- כך הם פני הדברים? האם המייצגים, התדשנו בשכה"ט שהוענק להם מצד אחד ובה בעת- לא העיזו להחציף פנים אל ביהמ"ש, במובן החיובי- של לעמוד על דעתם ולפרט ארסנל שלם ומפורט של טיעונים- ללא חת ממוראו של השופט היושב על כס המשפט ברום מעמדו ומשקיף אליהם ממעל?אני הייתי סבור מלכתחילה שיש להצטייד בעורך דין "כבד" אחד, שתחושת הכבוד והיראה בינו לבין השופט היא שווה או אפילו לטובתו מבלי קשר למומחיותו בתחום (עם כל הכבוד למושג זה).במקום זאת- המייצגים היו צעירים ולא מוכרים בציבור הרחב ובקהילה המשפטית ותתפלאו- גם היחס של השופטים כנראה היה בהתאם.אילו הם לא היו נותנים לעובדות אלה למנוע מהם לעמוד איתנים כנגד השופטים ולטעון- ללא מורא,קיצוצי טענות וויתור עליהן ועל השאלות נשוא העתירות- אולי השופטים היו מתרשמים קצת יותר והסיכויים היו גוברים בהתאם.ואולי הכשלון- נעוץ בכך שהמייצגים וגם העותרים-שולחיהם, הביעו היסוס חולשה וחוסר בטחון בעצמם ובעמדותיהם. זוהי התרשמותי האישית בערבון מוגבל. אם מישהו סבור אחרת, אשמח לקבל תיקונים והערות.בכל מקרה- אין לי אלא לקוות שעו"ד צורי והעותרים שהוא מייצג הצטיידו ברוח הקרב ההחלטיות והנחישות הנחוצה במקרה הנואש שלפנינו. בהצלחה לכולנו
|