|
| כפי שכבר נאמר השאלות הרלוונטיות הן שאלות 86 ו - 88 לבחינה שעניינן בחוק מיסוי מקרקעין תשכ"ג 1963 (להלן: החוק או חוק מיסוי מקרקעין) שנוסחן כדלקמן:
86. מוסד צדקה המוכר כ"מוסד ציבורי" לפי פקודת מס הכנסה החליט לאחר עשרים שנים של פעילות למכור שני נכסי מקרקעין שהיו בבעלותו. הנכס האחד הוא האולם אשר שימש אותו לצורכי פעילות הצדקה שלו כל אותן שנים והנכס השני הוא משרד אותו השכיר לעו"ד בחמש השנים האחרונות. האם יזכה המוסד הציבורי לפטור ממס שבח בגין מכירת שני הנכסים?
א. במכירת האולם יקבל המוסד הציבורי פטור מלא ובמכירת המשרד יקבל המוסד הציבורי פטור של מחצית המס.
ב. שני הנכסים יזכו לפטור מלא ממס.
ג. שני הנכסים יחוייבו במס מלא.
ד. שני הנכסים יזכו לפטור ממחצית המס.
אין חולק על כך שהתשובה הנכונה לשאלה זו היא תשובה א'. תשובה זו נגזרת מהוראת סעיף 61(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, אשר קובעת פטור ממס שבח למוסד ציבורי. הפטור הוא פטור מלא אם הנכס שנמכר היה בידי המוסד משך תקופה של שנה לפחות ושימש את המוסד במישרין משך 80% מהתקופה שהזכות במקרקעין הייתה בידיו. אם הנכס לא שימש במישרין את המוסד, אך היה בידיו משך תקופה העולה על ארבע שנים, ניתן למוסד פטור חלקי בשיעור של 50%.
88. דויד העניק לבנו אבשלום במתנה דירת מגורים בפטור ממס שבח. חברו אברהם העניק גם הוא במתנה דירת מגורים לנכדו יעקב. למעט שתי דירות אלו, לא מכרו דויד ואברהם ולא העניקו במתנה דירת מגורים אחרת במשך 5 שנים. האם יוכלו דויד ואברהם למכור מיד לאחר מכן דירת מגורים מזכה בפטור ממס שבח?
א. דויד יוכל ואברהם לא יוכל.
ב. דויד לא יוכל ואברהם יוכל.
ג. דויד ואברהם יוכלו.
ד. דויד ואברהם לא יוכלו.
גם לגבי שאלה זו אין חולק שהתשובה הנכונה היא תשובה א'. תשובה זו נגזרת מהוראת סעיף 49ב לחוק מיסוי מקרקעין, אשר מעניקה פטור ממכירת דירה מזכה, אם המוכר לא מכר בארבע השנים שקדמו למכירה דירת מגורים אחרת בפטור ממס, כשמכירת זכות במקרקעין ללא תמורה לילדו של המוכר (אך לא לנכדו) אינה נחשבת לצורך סעיף זה כמכירה בפטור ממס.
4. המשיבות מעלות בתשובתן טענת סף, לפיה לעותרת 1 אין זכות עמידה להגיש עתירה זו, בעוד שהעותרים 2 ו-3 מנועים מלהגיש את העתירה. אשר לעותרת 1, נטען כי זו לא הצביעה על נזק שנגרם לה מהחלטת המשיבה 2 וכי מקום שקיים נפגע ישיר וספציפי מהחלטת הרשות - במקרה שלפנינו העותרים 2 ו-3 - בית המשפט לא יזדקק לעתירתו של עותר ציבורי. לטענת המשיבות, מתן זכות עמידה לעותרת 1 עלול להביא למצב שבו גופים מסחריים המבקשים לעשות לעצמם שם בקרב הנבחנים יגישו עתירות סרק לצרכי פרסום גרידא. באשר לעותרים 2 ו-3, טוענות המשיבות שאלה לא הגישו השגה על החלטת הוועדה הבוחנת לגבי שאלות אלה, ומשלא מיצו את ההליך המנהלי שהיה פתוח בפניהם, אין לשעות לעתירתם.
מנגד, טוענים העותרים כי לעותרת 1 זכות עמידה כנפגעת ישירה, שכן פרשנותה של משיבה 2 את תקנה 18(6) הנ"ל מקשה עליה בהכנת ספרי הלימוד משום שהיא פוגעת בוודאות בדבר היקף ומהות החומר הנכלל בבחינות, דבר אשר עשוי לפגוע גם במוניטין שלה, וזאת שעה שמשיבה 1 מפעילה חברה מתחרה. לחילופין, נטען שעותרת 1 רשאית להגיש עתירתה כעותרת ציבורית, וזאת לאור הקשיים והעלויות הכרוכים בהגשת עתירות פרטניות, כמו גם לאור מומחיותה בכל הנוגע לפרשנות תקנה 18(6). באשר לעותרים 2 ו-3 נטען, ראשית, שהליך ההשגה אינו קבוע בדין ועל כן הימנעות מלנקוט בהליך זה אינה יכולה לפגוע בזכותם של העותרים לעתור לבית המשפט. שנית, טוענים העותרים 2 ו-3, אף שהם עצמם לא הגישו השגות בעניין שאלות אלה, השגות כאלה הוגשו על ידי נבחנים אחרים ונדחו על ידי ועדת הבחינות. בנסיבות אלה, נטען, ההליך המנהלי של פנייה מוקדמת לרשות קודם להגשת עתירה לבית המשפט מוצה.
דיון
6. אינני מקבל את הטענה בדבר אי מיצוי ההליך המינהלי על ידי העותרים 2 ו – 3. אכן, הכלל הוא כי מקום בו מתקיים הליך מנהלי של ערר, מן הראוי שהעותר ימצה הליך זה קודם להגשת העתירה, ומשלא עשה כן עתירתו עשויה להידחות בשל אי מיצוי הליכים (ראה לדוגמה: בג"ץ 4499/07 וילטניצקי נ' משרד הפנים, לא פורסם 17.9.07; בג"ץ 8559/07 עמותת אם אשכחך – למען עתיד ירושלים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, לא פורסם, 8.11.07). הרצינואל המונח ביסודו של כלל זה הוא כי "פעולה מוקדמת כמתואר היא המאפשרת לבית משפט זה בין היתר, להסיק, לפחות לכאורה, מה נימוקיה ושיקוליה של הרשות עליה מלינים ואם יש אכן מקום להפעלת סמכויותיו של בית משפט זה" (בג"ץ 600/75 קורן נ' שר הביטחון, פ"ד ל(1), 514, 516). אולם במקרה שלפנינו הוגשו בפני המשיבה 2 השגות על שאלות אלה (אף שהדבר לא נעשה על ידי העותרים), ובעקבות כך ניתנה למשיבה 2 האפשרות לגבש דעתה בעניין נשוא העתירה קודם להגשתה. בנסיבות אלה, אי הגשת השגה על ידי העותרים 2 ו – 3 לא פגעה ברציונאל שביסוד הכלל הדורש מיצוי ההליך המנהלי טרם פנייה לבית המשפט, ואין מקום לדחות את העתירה מטעם זה לבדו.
7. מאידך, מקובלת עלי טענת המשיבות בדבר העדר מעמד לעותרת 1 להגיש עתירה זו. זאת, לאור הכלל לפיו מקום בו קיים נפגע ישיר וספציפי מההחלטה נשוא העתירה, לא תישמע, בכפוף לחריגים שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם, עתירתו של עותר ציבורי באותו עניין (בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד נז(2), 62, 65; בג"ץ 7430/05 גבעון נ' מדינת ישראל ואח', לא פורסם, 20.6.07). אין מקום להכיר במעמדה של העותרת גם כמי שנפגעה מפרשנותה של המשיבה 2 את תקנה 18(6) לתקנות. ראשית, לא שוכנעתי שהעותרת עשויה להיפגע עקב הרחבת היקף החומר הנכלל בבחינה. מכל מקום, הפגיעה העשויה להיגרם עקב הרחבת היקף החומר הנכלל בבחינה לאור פרשנותה של המשיבה 2 את תקנה 18(6) הנ"ל היא בנבחנים, והפגיעה בעותרת עקב כך, ככל שהיא קיימת, היא פגיעה עקיף ומרוחקת, שאין בה די כדי להקנות לעותרת מעמד בעתירה זו. מה גם שבפועל מסתבר שהעותרת כללה את חומר הלימוד הרלוונטי לפתרון השאלות שבמחלקות בספרי הלימוד שהוציאה.
|