|
| זכות העיון הוכרה זה מכבר כזכות יסוד במשפט המנהלי, אשר מנויה על כללי הצדק הטבעי. הכלל הוא כי לא המבקש לעיין במסמכים, שהגיעו לרשות מתוקף תפקידה, הוא שצריך להמציא אסמכתא לבקשתו, אלא הרשות היא זו שצריכה להמציא אסמכתא לסירובה. כפי שציין זאת בית המשפט הנכבד מפי כבוד השופט ויתקון:
"אך לדעתי, כל שאלתו של יושב ראש ועדת השומה: היכן האסמכתה בחוק המקנה לאזרח זבות לעיין בחומר שבידו ? אינה במקומה. נהפוך הוא : מן הדין לשאול, היכן האסמכתה כחוק השוללת מהאזרח את הזכות לעיין בחומר, שבידיעתו יש לו ענין לגיטימי. כל "הסודיות" הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר תפשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר. מקום שמוצדק השלטון שלא לגלות חומר, עליו לטעון לגביו את טענת החיסוי, וכאמור, לא נטענה כל טענה לפנינו, ואילו נטענה, מן המפורסמות הוא שהיום מצמצמים את מקרי החיסוי עד כמה שאפשר." בג"צ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון, פ"ד כא(1) 69, 71-72.
הלכה זו היתה לנכס צאן ברזל של המשפט המנהלי הישראלי וחזרה ונשתנתה בפסקי דין רבים (ראו, לדוגמא: בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 325 336-337; ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מח(3) 749, 797-798).
|