|
| לפי ההלכה, במחלוקת בין חברי בית דין, יש להכריע את הדין על פי דעת הרוב, שהרי נאמר בתורה: "אחרי רבים להטות".
ובמקרה שאין רוב, פסק השו"ע . וזה לשונו (חושן משפט, סימן יח, סעיף א.):
אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע; ואפילו שניים אומרים זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע - יוסיפו שני דיינים, ונמצא שהם חמשה. נושאים ונותנים בדבר: אם שלושה מזכים ושניים מחייבים – זכאי; ואם שלושה מחייבים ושניים מזכים – חייב.
ר' יהושע וולק כ"ץ, בעל "ספר מאירת עיניים" (סמ"ע), מבאר בפירושו על שולחן ערוך מדוע גם כשיש לכאורה רוב לדעה אחת, בין לזכות בין לחייב, והדיין השלישי אומר "איני יודע" – יש להוסיף עוד שני דיינים
אין שייך לומר שהולכים אחר הרוב אלא כשכל השלושה ישבו ונתנו ונשאו בדבר, וכל אחד אומר טעם לדבריו, ושניים הסכימו לדעת אחת, אז בטלה דעת השלישי ברוב, מה שאין כן כשאומר איני יודע, שמחשב כאילו לא ישב עמהם, ואמרינן [=ואנו אומרים]: שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו – היו השניים מסכימים עמו.
העולה מן האמור הוא שאף על פי שכאמור לעיל, הכלל "למד לשונך לומר איני יודע" אינו חל בדברי תורה, רשאי הדיין לומר "איני יודע", אם אינו יודע כיצד לפסוק את הדין, אף על פי שמוטל עליו לפסוק את הדין. יתר על כן, הוא פטור מלנמק מדוע אינו יודע, בניגוד לדיינים שחייבו או זיכו, שהם חייבים לנמק את החלטתם. דומה שהלכה זו היא מחויבת המציאות, מפני שאם הדיין אינו יודע כיצד לפסוק את הדין, וחרף זאת הוא פוסק אותו, הדבר עלול לגרום לא רק לעיוות דין אלא אף חס וחלילה שתסתלק שכינה מישראל (כאמור ברמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ט. )
|