|
| עקרון פומביות הדיון מתנוסס במקורות המשפט העברי מקדמת דנא:
בספר דברים (כה, ז) האלמנה שתבעה את יבמה לדין עלתה 'השערה אל הזקנים'; וכן במגילת רות- 'ובועז עלה השער' וקנה את כל אשר לאלימלך ולקח לו את רות המואביה לאשה לפני 'כל העם אשר בשער והזקנים' (רות ד, א ו-יא). השופטים (והשוטרים) צווו להימצא 'בכל שעריך' (דברים טז, יח), ואת הבן הסורר הביאו לדין 'אל זקני עירו ואל שער מקומו' (שם כא, יט). עזרא קרא את בית דינו להיאסף 'ברחוב בית האלקים' תחת כיפת השמים (עזרא י, ט) והסנהדרין ישבה בלשכת הגזית שבבית המקדש, שעה שישבה בהרכבה המלא של שבעים ואחד; אבל בהרכבה של עשרים ושלושה, כשישבה לדון בדיני נפשות, ישבה 'על פתח הר הבית' או 'על פתח העזרה' (סנהדרין פח, ב), מקום שהיה פתוח לפני כל העם, שהעזרה היתה 'מלאה מישראל' (יומא א, ח) (חיים כהן, בעמ' 443).
על חשיבותו של העיקרון ניתן ללמוד גם מן הציווי: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), שממנו למדו חז"ל "שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום" (ירושלמי שקלים ג, ב; יומא לח, א). משום כך היו שומרי משמרת הקודש במקדש נמנעים מכל מעשה - ואפילו כשר שבכשרים - שהיה עלול להטיל בהם אבק חשד של מעילה באמונו של הציבור (דברַי בע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' יצחק גרוסמן, פ"ד לו(1) 405). וכך שימש משה רבנו בכל שבעת ימי המילואים - אותם ימים שבהם נחנך המשכן אחרי שהוקם - בחלוק לבן "שאין לו אימרא"; ופירש רש"י על אתר:
שפה מתרגמינן אימרא, כלומר, תחוב היה מחוט אחד כל החלוק, ולא כבגדים שלנו שבתי הידיים מדובקין בבגד הגוף בתפירה, כדי שלא יחשדהו שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש, משום שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (ההדגשה שלי - י' ט') (רש"י תענית יא, ב).
אכן, הציווי "והייתם נקיים מה' ומישראל" לא נועד מלכתחילה כהדרכה לשופט דווקא, אך נתפרש במקורות המשפט העברי כמקור לעקרון שלפיו מוטלת חובה על כל אדם, ובמיוחד על נושאי תפקידים שיפוטיים וציבוריים, להסיר מעליהם כל חשד העלול לדבוק בהם (ראו א' שוחטמן "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם) 319, 336, 386; א' שוחטמן סדר הדין (תשמ"ח) 194 - 197 (להלן - "שוחטמן")). פגיעה בפומביות הדיון עלולה להחשיד את השופט היושב בדין בהטיית הדין ומכאן שעל השופט לנהל את הדיון בפומבי כדי למנוע חשד זה (שוחטמן, בעמ' 194). מאלף לציין שגם במקורות המשפט העברי הוכר עקרון פומביות הדיון כעקרון יחסי, הנסוג, לעיתים, מפני זכויות ואינטרסים נוגדים, כמו חשש להפרעה במהלך הדיון או חשש לפגיעה בפרטיות בעלי הדין בענייני אישות (שוחטמן, בעמ' 195 - 197 והאסמכתאות שם; בין היתר, טור, חו"מ, יז, ד; שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סימן שלג; שו"ת רדב"ז ח"ב, סימן תשנ"ג; ש' אסף "לסדרי בתי הדין באשכנז" המשפט העברי א (תרפ"ו) 105, 113). החשאיות עלולה להיות מסתור למעשים אשר לא ייעשו. לפיכך חייב הדיון להתנהל בגלוי ולעין השמש, אלא אם כן יש טעמים המכריעים את הכלל.
|