|
| מקור האיסור בויקרא (יח כב) - "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא … ובפרק כ' פסוק ג' מתואר עונשו, "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם"
רש"י מפרש את האיסור רק במקרה של יחסי מין אנאליים "כמכחול בשפופרת" כהגדרתו.
טעם האיסור ע"פ ספר החינוך הוא השחתת הזרע הכרוכה במעשה, כמו גם הכיעור שיש במעשה - הדומה, כך בספר, לנישואין בין ילד לאישה מבוגרת (נישואין "מכוערים") או בין זקנה לגבר פורה.
התלמוד במסכת סוכה דף כ"א עמ' א' מונה ארבעה חטאים המביאים לליקוי חמה "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה שנאנסה על משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד."
במסכת סנהדרין (דף כו') מופיעה הבחנה בין אדם שנרבע על ידי זכר בהסכמתו, שפסול לעדות, לבין אדם שקיים יחסי מין אסורים עם נשים, שכשר לעדות. עלי התוספות הסבירו את ההבחנה בכך, שמי שבעל נשים האסורות עליו חטא משום ש"יצרו תוקפו", לעומת מי שהסכים להבעל על ידי זכר, שאין "יצרו תוקפו כל כך" הרא"ש חלק על התוספות, באומרו שדחוק להבדיל בפסול לעדות בין איסורי עריות שונים, על סמך ההנחה שבמשכב זכור התאוה אינה חזקה כל כך.
|