|
| המקור לערעור במשפט העברי הוא מדין "טעה בדבר משנה"- כלומר, אם הדיין טעה ולא פסק ע"פ ההלכה זו תהא עילה לחזרת הדין. מקורות לנושא: רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"א; שו"ע חו"מ כה א, ובטור שם.
אולם, נשאלת השאלה עד לאיזו תקופת פסיקה תחשב הטעות ל"טעה בדבר משנה"?
בשאלה זו נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין זה טועה בדבר משנה, שדברי הגאונים שאחר התלמוד אינם הלכה ברורה ופסוקה, אלא דעת מכרעת בלבד, ולכן אם טעה בדבריהם הרי זו טעות בשיקול הדעת. (מקור: המאור סנהדרין לג א, ועי' פיהמ"ש בכורות פ"ד מ"ד).
בעניין ערכאת העירור שקיימת כיום כבית הדין הגדול, מקור לכך במשפ העברי הוא בראשונים שכתבו שאם דיין רואה פסק דין של חברו שטעה אם הוא גדול מהדיין בחכמה ובמנין, הרי הוא עצמו יכול להחזיר הדין, אף על פי שלא חזר בו אותו הדיין שטעה (מקורות- רמ"ה סנהדרין לג א ד"ה פיסקא, ע"פ גמ' כתובות פד ב, וכ"ה ד' הרי"ף והמאור ורא"ש שבציון 39, וכ"ד הראשונים שבציון 246, וכ"כ באמ"ב דיינים סוס"י לד, ע"פ תוס' כתובות נ ב ד"ה אמר, שכ' שרב נחמן היה יכול בעצמו להחזיר הדין שטעו בו דייני נהרדעא, עי' גמ' שם)
אולם יש ראשונים שכתבו שכל זמן שהדיין אומר כדין דנתי, אין הדין חוזר (מקורות - שמ"ק ב"ק יב א בשם מהר"י כ"ץ, שלכן אמר ר"נ לדייני נהרדעא שהם יחזרו בהם, ועי' ציון ירושלים לירו' כתובות פ"ט ה"ב שהביאו. ועי' בגמ' כתובות נ ב וב"ק שם, שר"נ אמר להם שאם לא יחזרו בהם יגבה מהם, עי' להלן: חיוב הדיין, ור"ל לפי שהם היו כפופים לו, והיה יכול לפסוק עליהם כדעתו, אע"פ שאינו יכול להחזיר הדין, וכעי"ז בחזו"א סנהדרין סי' טז ס"ק י ד"ה והא)
ויש שכתבו שאם הדיין שפסק הוא חכם הראוי לחלוק על החכם האומר שזה טעה, והוא אינו מודה שטעה, אין הדין חוזר, ואפילו חכמים רבים וגדולים ממנו אינם יכולים להחזיר את הדין ולהוציא ממון מיד בעל הדין, שכיון שהדיין רשאי לחלוק עליהם ולעשות כפי דעתו, אין הדין חוזר אלא אם הורו בית-דין-הגדול שטעה, או אם הורה מי שנתמנה דיין על כל המדינה על פי ריש-גלותא (ראש הגולה- גדול הדור), וכל הדיינים כפופים אליו (מקורות- חזו"א שם ס"ק יז, בד' תוס' הנ"ל, שלכן היה ר"נ יכול להחזיר הדין, ועי"ש ס"ק י ד"ה והא.)
|