שינוי מערכת הרמזורים

ברור שצריך לפעול לשיפור המצב. אבל הבסיס עקום במחשבה הבסיסית!

מערכת הרמזורים נוצרה קודם כל כדי למנוע תאונות כלי רכב, ורק כנספח לאפשר תנועה בטוחה לכאורה של הולכי רגל. מה שקיים זה מערכת שבנויה לאפשר לנהגי מכוניות ואופנועים להגיע עד לרמזור עצמו (ומעבר לו), כשהם אינם יכולים או רוצים להתבונן ברמזור מעליהם/מאחוריהם, ולכן יש להם גם רמזור מעבר לצומת. הולכי הרגל הם רק נספח למעבר בטוח של כלי רכב (כלומר, שרמזור אחר מונע כניסה של כלי רכב מכיוון אחר). תופעה נגזרת מכך, שאין להקל בה ראש, היא שמעבר החציה הוא לרוב המקום הכי מסוכן (מבחינת המקום בכביש) לחציית הולכי רגל (בעוד שברוב המקומות האחרים יש רק להביט ישר, שיקולי "ויסות" ו"ניידות" ו"מהירות יעילה וזורמת" של כלי רכב מביאים לכך שהמעבר נקבע לפי צורך כלי הרכב ולא צורך הולכי הרגל). בנוסף לכך, בפועל, כשקיים רמזור ב"אמצע הכביש", תמיד יהיו נהגים שלא רגילים ל"תופעה המשונה הזאת", ופשוט ידהרו על הולך הרגל, בלי קשר לשלטים ואורות כתומים ומשחקים אחרים. תוצאה נלווית לכך, היא שאנשים מעדיפים לעבור באור אדום, כי אז הם בשליטה וקובעים את המקום שנוח להם לעבור בו, לעומת חוסר השליטה והמאבק בפועל מול מכוניות/אופנוענים במקומות "מוסדרים" (לכאורה) באור ירוק (אפילו משותף) להולכי רגל ומכוניות/אופנועים במקום המסוכן ביותר בכביש. כמובן, זו רק שליטה לכאורה, כי תנאים משתנים של תאורה ומהירות מכוניות בלתי נשלטת הופכים זאת לסיכון ממשי (ולא ניתן לסמוך על נדיבות הנהג, לא על זקנים בני 90 שהולכים לאט (עם "יכולת" הראייה והשמיעה שלהם, שלא לדבר על בהירות המחשבה שלהם, במיוחד אם נפלו כתוצאה מבליטה במדרכה או היתקלות בקורקינט), וודאי שלא על ילדים ש"פשוט" עוברים במהירות לחבר בצד השני ובכלל לא רואים אותם). במיוחד כשניתן להאיץ בשנייה, יש לקבוע קו רוחבי שנמצא כרוחב מעבר החציה לפניו, כך שכלי הרכב יגיעו אליו לאפשר מרחק ביטחון. למעשה, אופנועים "נאלצים" לעבור הלאה מעבר לכלי הרכב, לכן עדיף למקם את המכוניות במרחק פעמיים רוחב מעבר החציה לפניו! אבל, מכיוון שמאיצים בשנייה, יש לקבוע שמהירות הנסיעה לכלי הרכב הראשונים (כשנדמה להם שהתחלף האור לירוק עבורם) תהיה עד 20 קמ"ש, ורק כשיגיעו אחרי מעבר החציה שנמצא מעבר לצומת, רק אז יוכלו להאיץ.

כמובן, יש לטפל ברמזורים עצמם. לא תמרורים ורמזורים ושלטים צדדיים שנלווים לרמזור העיקרי, אלא רמזור עיקרי שעליו יש 6 לוחות רמזורים, אחד אמצעי רגיל להמשך ישר, אחד ימני (צמוד כמעט מימין לעיקרי) ובו מסגרת הנורה העגולה היא משולש חסום במעגל (שחצי בסיסו על הקוטר שחוצה את המרכז, ומרחקו מהמרכז חצי רדיוס שמאלה, וחוד המשולש על קצה אותו קוטר בצד ימין) ואחד שמאלי ((לשמאלי כמו לימני, רק בכיוון הפוך). שלושת הלוחות הנוספים ימוקמו גבוה יותר, ובנוסף ל-3 לוחות אלה, יהיו זהים גם ברמזור העיקרי שאחרי הצומת.

בנוסף לכך, בכל רמזור תותקן מצלמה שתצלם את מעבר החציה שמתחת ואת מעבר החציה של הרמזור השני, בנוסף לרמזור השני. כך ניתן יהיה לאתר כל גורם שישחית את הרמזור, וגם יהיה ניתן לראות (לפחות לרמזור שאחרי הצומת) אם יתקלקלו נורות. אותו סגנון של גיבוי וצילום הדדי יהיה גם בלוחות הרמזור להולכי רגל. בנוסף לכך, המצלמה תוכל להפעיל מנגנון ויסות (אמיתי) כשהיא מזהה הולך רגל במעבר החצייה (או לפניו) ותתזמן מניעה ממשית של נסיעת כלי רכב, פשוט כי יהיה להם רמזור אדום. לצורך זה ייתכן שעדיף מצלמה במיקום אחר על הרמזור (שתיוחד למעבר של הולכי רגל, אבל עם יכולת שליטה מסוימת ברמזור). חוץ מזה, בדומה להטענת חשמל מנסיעת מכוניות בכביש, אפשר ליצור הטענת המצלמות והרמזור בהליכת הולכי רגל על המדרכה ומעבר החצייה, וזה גם יכול להיות אמצעי נוסף לקביעת קצב התזמון של האור האדום למכוניות (כמובן, צריך מנגנון קבלת החלטות משלב בין הצפוי ע"י הנהגים, לבין השינוי כתוצאה מניתוח המצב הממשי במדרכה (ובכביש)).

אור ירוק "מווסת" (משותף בפועל להולכי רגל ומכוניות/אופנועים) יהיה קיים רק בתנאי שהמכונית תעצור ממש במסלול שלה (כלומר, לפני הפניה, על מעבר החציה "שלה", או במקרה שאין מעבר חציה או אי אפשר לראות מעבר לסיבוב, המכונית תעצור ממש כשהיא לא עוברת את המשך הקו של המדרכה של הולכי הרגל (כלומר, נמצאת במקביל להם)), ורק כשרואים שאין הולך רגל, אז תתחיל בנסיעה במהירות עד 20 קמ"ש עד שהיא עוברת את מעבר החציה, ורק אחריו תאיץ. מכיוון שאופנוענים עושים תחרויות האצה והשגה ביניהם (באופן מוצהר או לא), אופנוענים יהיו חייבים במהירות 10 קמ"ש עד מעבר החציה. קנסות שוטרים וויכוחים על זכויות לא צריכים להיות בכלל, כי קודם צריך שלבי מעבר מוגדרים וברורים בלי קשר למה שנראה באותו רגע (רק אחרי מעבר החציה שאחרי הצומת יש חופש האצה (כמובן, במגבלות האזור))! מצלמות לבחינת אזורים בעייתיים צריכות להיות מותקנות בכל השטח. אפשר אפילו להתקין מצלמות על טלפונים סלולריים (כשהיישום יאפשר הפעלת אזעקה והעברת תמונה של אדם שגונב או מחבל בזה (ע"י צילום הדדי)), כשהמטרה הראשית היא צילום קטעים לאפשר ניתוח מקיף של פעולת נהג או הולך רגל בכל המסלול.

האם זה לא ברור שלמרות הפגיעה לכאורה ביעילות של מהירות וניידות, הכרחי לקבוע עצירה במרחק מוגדר מהרמזור, ונסיעה איטית יחסית ומעבר להאצה רק אחרי מעבר החציה שמעבר לרמזור? האם רק להולך רגל יש לקבוע עצור בטרם תעבור ותביט שמאלה וימינה (ועוד פעם אחת שמאלה וימינה)? קביעת התנהגות כללית ברורה תמנע את כל הוויכוחים והחיכוכים על "זכויות", ותאפשר פשטות ונוחות זורמת באמת (כמובן, כל זה לא מעלים את הצורך בעיניים פקוחות ותפיסת הסביבה ותגובה בהתאם). אבל חובה לקבוע התנהגות כללית, כי הפחד מהתנגשות של הנוהג מאחוריך חזק יותר מכל דבר אחר!

לסיכום, מאבק "הזכויות" מול שוטר או שופט פגום מיסודו, כי צריך לבנות מערכת שמאפשרת נוחות ופשטות, גם במחיר של ויתור מסוים (לכאורה) על מהירות. לא רמזורים ושלטים צדדיים לרמזור העיקרי, אלא רמזור עיקרי שעליו לוחות רמזורים, זה ליד זה, האמצעי כרגיל, הימני עם 3 נורות במסגרת של משולש חסום במעגל מכוון ימינה, ולשמאלי אותו דבר אבל שמאלה. כל רכב צריך לעצור במרחק 10 מ' (קו עבה) מהרמזור, לנסוע במהירות עד 20 קמ"ש, מה שיאפשר זיהוי של רכב והולכי רגל, והאצה רק אחרי מעבר החציה שאחרי הצומת (כמובן שיש לתת לאחרים בצומת או במעבר החציה לעבור, גם אם יש לך ירוק ואתה נוסע)! העדפת מהירות וניידות על התנהגות אנושית, לצורך "שחרור פקקים" רק יוצרת רצף פקקים, בעוד שהנהגת התנהגות אנושית, שלכאורה מגבירה פקקים, תיצור מרחבי האצה מוסדרים שיקלו על לחץ נפשי, ויתרמו לראייה הפשוטה, שפתרון פקקים הוא ע"י תזמון, שיתוף וחלוקה! רק שינוי בגישה מתוך ראיית המציאות יאפשר שינוי בהתנהגות (כל "פתרון" בלתי מתחשב רק מביא לקיבעון במחשבה שמנציחה את הפקקים, וקיום מאבק תמידי על "זכויות", בנוסף ללחץ מהפקק עצמו).

באופן כללי, יש קודם כל לאתר פגמים במחשבה הקפואה של התייחסות להולכי הרגל כשוליים בכביש (וכך גם לגורמים אחרים שונים, אוטובוסים ומשאיות ומוניות ואופנועני שליחויות ואופנוענים בכלל, שלא לדבר על אופניים חשמליים ונערי קורקינט (שלא לדבר על המושכרים שמושלכים בפינות רחוב על המדרכה)). הבסיס הוא להתחיל מהדבר היסודי הטבעי, הליכה ברגל, ורק אחרי זה לכל גורם "יעיל למסחר ותעשייה (ובידור וספורט)", ושילוב שלו במסגרת הקיימת (אם זה באמת אפשרי בכלל במציאות (מתי יהיו גם רחפנים אוטומטים לנסיעה/טיסה בין העצים שבשולי המדרכה או על האי בכביש?)). אמצעי כפייה בשטח (פסי האטה למכוניות וגדרות להולכי רגל) כמובן יעילים עקרונית, אבל מחייבים גם שיפור מעברי החצייה והרמזורים שבסביבה באופן מיידי (בלי לחכות לשלבי תוכנית או מכסת הרוגים). הדוחות והקנסות צריכים להיות משולבים עם מערכת הרמזורים והמצלמות, כדי לאתר כשלים במערכת, לא כדי להתווכח (אם כי יש לאכוף בצורה ברורה והחלטית את השלבים המקדימים). בכל אופן, שיטת ניקוד ומשחקים אחרים, אין בהם כל תועלת. או שהמערכת מאורגנת היטב, או שצריך לשנות אותה מהיסוד. בדיקת הנהגים צריכה להיות שגרתית כמו בדיקת רכב, ולא ע"י מוסדות "מוסמכים", אלא ע"י הכשרת מסלולים ייחודיים שזה יהיה כל העיסוק שלהם. כמו במעבר החצייה, המטרה אינה "לתפוס את האשם", אלא ליצור בדיקה אנושית ומכנית/ממוחשבת, שמשליטה ציות לדרישות לא בגלל הכוח אלא בגלל שילוב מתחשב באמת שמביא לפשטות ונוחות, במקום ויכוח ומאבק שליטה נצחי. בכל אופן, במקרה של ילדים וזקנים, יש ליצור מעברים בטוחים לחלוטין במקומות מסוימים רגישים, שיתבססו על מצלמות שיווסתו את התנועה בהעדפה שלהם מראש, אבל כשזה יהיה גלוי וברור (תאור צבעוני גדול), כך שיהיה ברור שזה לא המצב בכל מקום אחר (כמובן, זה לא פותר בצורה מושלמת מה יהיה במקום אחר, ואי אפשר לשלוט בכל מה שקורה, אבל חוץ מהדרכה של הסבר יש לאפשר ביצוע בפועל, לנסות להציע אפשרויות פתרון). בעיות מיוחדות זה נת"ע ופינוי פחי אשפה ובינוי שמציבים מכשולים רבים (והבטחות לעתיד לא עוזרות מול מדרכה חסומה או שבורה או בולענים או רמזורים תקולים). בעיות נוספות זה מוניות, במיוחד אם זה עולים או באים מעיר אחרת ומנצלים הזדמנות בלי הכרת הסביבה, ואז מבצעים דברים עקומים (פניה לא במקום או הורדה באמצע הכביש וכיו"ב), העיקר לא לוותר על הזדמנות להרוויח כסף (ויש בעיות נלוות כמו סיגריה ביד מחוץ לחלון או ניסיון לכתוב לווייז). וכמובן, השליחים, זו בעיה תמידית עוד משליחי הפיצות או העיתונים, אבל כיום, אחרי הקורונה, זו מכה כללית, ויש שעות עומס שבהם יש עומס גם על הולכי הרגל, כשאופנוענים חוצים את המדרכה או האי (תנועה) משני כיוונים כדי לחתוך לכביש במעבר החציה. רק ילדים על קורקינטים יותר גרועים, אפילו אם הם לבדם ולא בחבורה או עם חבר על הקורקינט (ויש גם צעירים שתחושת החופש על הקורקינט (התנועה והגובה) נותנת להם חוסר התחשבות מוחלט על המדרכה).