|
| 1. ככלל, תקופת
ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא
שבע שנים מהיום שנולדה העילה, לפי
סעיף 5(1) ו- 6 לחוק
ההתיישנות.
2. לכלל האמור כמה חריגים,
ואחד מהם קבוע בסעיף 8 לחוק,
שכותרתו: “התיישנות
שלא מדעת", וכך נאמר בו:
“נעלמו מן התובע העובדות
המהוות את עילת התובענה, מסיבות
שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא
יכול היה למנוע אותן, תתחיל
תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע
עובדות אלה".
3. הוראה נוספת, מיוחדת
לתביעות שעילתן נזק (להבדיל
מתביעות שעילתן מעשה או מחדל), מצויה
בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין,
ולפיו, אם הנזק
לא התגלה ביום שאירע, תקופת
ההתיישנות תתחיל ביום שהתגלה, אך
התביעה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר מהיום
שאירע הנזק.
4. לכאורה, סעיף
89(2) לפקודה מבטל את האפשרות
להגיש תביעה שעילתה נזק אחרי שחלפו עשר
שנים מהיום שאירע הנזק, אף
אם זה התגלה באיחור מסיבות שלא היו תלויות
בניזוק. אולם מסקנה זו לא
נראתה לשופטי בית המשפט העליון, והם
צמצמו ומזערו את תחולת הסעיף בפרשנות
יצירתית, שלפיה, הוא
חל רק כאשר הנזק, והוא בלבד,
אינו מתגלה במועד. לעומת
זאת, אם נעלמו מן התובע
רכיבים אחרים של עילת התביעה, כגון
ההתרשלות עצמה, או הקשר
הסיבתי שבינה לבין הנזק, סעיף
89(2) לפקודה אינו חל,
וההתיישנות תיבחן לפי סעיף 8
לחוק. על כן:
5. במקרה שלך, לדבריך,
לא רק הנזק התגלה באיחור,
אלא גם ההתרשלות עצמה,
מסיבות שלא היו תלויות בך ושאף
בזהירות סבירה לא יכולת למנוע אותן,
וממילא גם הקשר הסיבתי בין
ההתרשלות לנזק. על כן,
לכאורה, הדין
אתך (ראה: ע"א
2242/03, אורה אברהם ואח'
נגד עדנאן רשאד ואח'; ע"א
1254/99, אבידור המאירי נגד
הכשרת היישוב; ת"א
[שלום, נצרת]
35303-01-12, פלונית נגד מדינת
ישראל).
|