|
| עוולת התקיפה, המתוארת
בסעיף 23 לפקודת הנזיקין,
מתגבשת בהפעלת כוח, במתכוון,
נגד גופו של אדם, אך
לא נאמר בסעיף, שהכוונה
צריכה להיות נגד אדם מסוים.
יוצא מכאן, שאם
ראובן התכוון לתקוף שלא כדין את שמעון,
אך טעה ותקף במקומו את לוי,
הטעות, לדעתי,
אינה מעלה ואינה מורידה.
אבל אם התקיפה הייתה מוצדקת
כלפי מי שכּוּוְנָה אליו, למשל,
אם נעשתה בסבירות לשם הגנה
עצמית או הגנה על הזולת או כדי לסלק פולש
ממקרקעין וכדומה (ראה סעיף
24 לפקודה וסעיף 18 לחוק
המקרקעין), יצטרך בית המשפט
לבחון אם הטעות בזיהוי הייתה סבירה או
שנבעה מתוך רשלנות.
ואגב, בחוק
העונשין, לעניין מחשבה
פלילית, קיימת הוראה מפורשת:
“אין נפקה מינה אם נעשה המעשה
באדם אחר או בנכס אחר, מזה
שלגביו אמור היה המעשה להיעשות"
(סעיף 20(ג)(2)
לחוק). הגיוני
לישם עיקרון זה גם בתחום האזרחי.
|