|
| ההגנה העיקרית, שעשויה
לעמוד למי שמפרסם לשון הרע, היא,
שהפרסום אמת ויש בו עניין
ציבורי (סעיף 14 לחוק
איסור לשון הרע).
ההגנה
החלופית היא, שהפרסום נעשה
בתום לב בנסיבות מוגדרות, למשל,
כביקורת על יצירה שפרסם הנפגע
או על פעולה שעשה בפומבי (סעיף
15(6)).
לדעתי נובע מכאן, שאם
אתה מפרסם אירועים, שהתרחשו
לפני שנים רבות, והפרסום
עלול להשפיל אדם, לעשותו
מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע
במשלח ידו וכדומה, אתה
אפילו מגדיל את סיכוייך להיתבע ולהתחייב
בדין, משום שגם אם הפרסום
אמת, ספק אם עדיין מתקיים
בו העניין הציבורי; ואם
אתה מעלה באוב דברים שאדם מעדיף לשכוח
(למשל עבירה, שהתיישנה
לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים),
קשה לומר, שאתה
נוהג בתום לב (אלא אם כן
מתקיימות נסיבות המצדיקות את הפרסום,
למשל, כשמדובר
במועמד לראשות ממשלה, שהציבור
זכאי לדעת את ההיסטוריה שלו).
אם אתה כותב על סתם אנשים מן
השורה, מוטב שתנהג על-פי
הכלל, שטבע הלל הזקן לפני
יותר מאלפיים שנה: מה שעליך
שנוא, לחברך לא תעשה.
זו כל התורה על רגל אחת.
|