|
| לשון הרע היא (בתמצית)
דבר שפרסומו עלול להשפיל
אדם, לעשותו מטרה לשנאה
או ללעג, לפגוע במשלח
ידו וכדומה (סעיף 1
לחוק איסור לשון הרע).
על כן פרסומים, שלפיהם
אדם עשה מעשים מגונים והטריד מינית,
הם לשון הרע.
אלא מאי?
הקביעה, שהפרסומים
הם לשון הרע כהגדרתה בחוק, אין
פירושה שהם בהכרח אסורים, משום
שהחוק שקול, והוא מגן
לא רק על כבוד האדם ועל שמו הטוב, אלא
גם על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
משום כך גם פרסום לשון הרע
עשוי להיות כשר וחוקי בתנאים מסוימים,
למשל, כשהפרסום
אמת ויש בו עניין ציבורי (סעיף
14 לחוק), או
כשהפרסום נעשה בתום לב בנסיבות מוגדרות,
לדוגמה: כשהיחסים
בין המפרסם לבין מי שהפרסום הופנה אליו
הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית
או חברתית לעשות את הפרסום (סעיף
15(2)); כשהפרסום הוא הבעת
דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי,
בשירות ציבורי או בקשר
לעניין ציבורי (סעיף
15(4)); כשהפרסם הוא בתלונה
על הנפגע, שהוגשה לממונה
עליו או לרשות מוסמכת (סעיף
15(8)); כשהפרסום הוא
במסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או
נציגו, כדי שיבחן הוא
את שאלת פרסומה ברבים (סעיף
15(11)), ועוד.
סיכומו של דבר: הפרסומים
הם לשון הרע, ולנפגע
מהם יש, לכאורה,
עילה לתבוע את המפרסמים,
אך התביעה תידחה אם ישתכנע
בית המשפט, שעומדת
לנתבעים הגנה מההגנות שבחוק.
להרחבה בנושא אני מציע לך
לעיין בפסק הדין של בית המשפט העליון
ב-דנ"א
2121/12, פלוני נ' ד"ר
אילנה דיין אורבך (דיון
נוסף אזרחי בהרכב מורחב של תשעה שופטים;
שים לב לדעת המיעוט של השופט
רובינשטיין).
|